חלק א’ – מאת דורון

ממש ממש חתיכת פיספוס
כי לתחרות כבר הכנתי את הגוף,
התאמנתי שעות וגמעתי מרחקים
ואפילו בבקרים הקדמתי להשכים,

תקציר הפרקים הקודמים:
בראשית היה “מועדון הסוסיתות” היינו חבורת נשים בנות 40 ומשהו וגילינו לדעתי את החלק השווה בספורט!
היינו מתכנסות בחגיגיות בשבתות ללא אימונים בבני ציון, רוכבות קצת (20 ק”מ ואם ממש היה לנו כוח 30 ק”מ עם העליה!), רצות קצת (סיבוב שמגרד את ה 5 ק”מ)
קוראות לזה “אימון לנשמה” וממשיכות בטבעיות לפעילות המרכזית של האימון… בילוי בקפה.

אני סרבנית תחרויות ידועה
אחרי שנתיים כטריאתלטית פעילה
כשבאמתחתי תחרויות ומירוצים
הגעתי למסקנה הנדרשת שתחרויות מסוכנות
לבריאותי הפיזית והנפשית.
כל תחרות החלה שבועיים לפני בחוסר יכולת לישון בלילות
ואז הגיעו התופעות הפסיכוסומטיות כגון
התקפות אלרגיה שנגמרו בהתקפות אסתמה,
התעלפויות, שפעות, וגם פציעות שאני משייכת אותן
להיסטרית התחרות – 

למחנה יצאנו, חברים מצאנו
וגם אל החרמון בחדווה רכבנו,
רוב הזמן צחקנו, אלכוהול גמענו
ובשבת אפילו קצת הזענו, 

חלק א’ – מאת דורון בן ארצי

לקראת סופו של שבוע קל

פנטזתי שהאימון יהיה ללא הרבה עמל,

נגיע, נדבר, וגם נרכוב בנחת

העיקר שהשבוע לא נקרע את ה#&#,

בטח המאמן יבוא רגוע