חדשות ומאמרים

טימין/קורנית ושימושיו (Thymus vulgaris)
(נערך מתוך אוסף תשובות של דגנית בקומונה)

שאלה: מה זה חליטת טימין? זה עוזר? נשמע מעניין

…

“מחר אני רוצה למות על המסלול” כך נפתח התדריך שלי עם כרמי ערב קודם. נכון, זו לא תחרות מטרה, ואפילו לא מטרה משנית, אני לא בפיק, ולא “מחודדת”. האימונים שלי מתמקדים בישראמן, מה שאומר שהשבוע שלי כלל שלל אימונים חזקים שלא ממש מתאימים לשבוע שלפני תחרות. לכאורה יש לי את כל התירוצים שבעולם בשביל לעשות עוד תחרות בינונית (כולל פציעה שניסתה להרים ראש בתחילת השבוע, והשביתה אותי מריצות). אבל נמאס לי… הייתי מאוד ממושמעת, בשנה האחרונה הכנסתי ללקסיקון שלי שלל מונחים חדשים כמו תחרות התאוששות (הכנה לאליפות הארץ), תחרות אימון (כל תחרות מאז החצי איש ברזל בערך), ואפילו מירוץ זוגיות (10 ק”מ עם בני), ודי מספיק. אני רוצה לפוצץ בתחרות. לעשות תחרות של וואו, לעשות תחרות שתפתיע אפילו אותי, לגלות שהתחרות מוציאה ממני דברים שלא ידעתי שאני מסוגלת להם.

בהתחלה התלבטתי מתי להתחיל לרכוב

האם ביום חמישי או כבר את רביעי “לגנוב”,

האם “להרוויח” עוד רכיבת אחרי- צהריים

או להישאר בעבודה גם בשעות הערביים,

אז זהו. נגמר. רציתי דווקא להגיד כמה מילים בסיום, אבל בחדר האוכל לא התאים כ”כ. אח”כ נכנסו אנשים אחרים וזה היה בלתי אפשרי. אז אני אכתוב ומה שיצא, יצא.

בעצם הכול תיקתק כמו שעון שוויצרי. הארגון היה למופת. כרמי ואדוה דאגו לכל, עד הפרט האחרון. גם הרעיון להזמין את הנרי אוחיון, איש מקסים ומרתק, היה גיוון מענין ל”צעירים שכמונו” בתחום האופניים. הדלקת הנרות, הגיטרה של ורד, ועוגת הגבינה תוצרת בית, שטיפת האופניים והבריכה, תרמו גם הם לחימום האוירה.

הרכיבות עצמן לא היו קלות. מזג האויר ביומיים הראשונים לא הקל איתנו. הרוחות העזות נושאות האבק, הקור החודר מבעד לשכבות הבגדים , כל אלו רק העצימו את הקושי. אבל זו חויה שנזכור, בדיוק כפי שזוכרים את הגשם במחנה האימון בגבולות.

יום חמישי

בוקר – הפרפרים בבטן עובדים במרץ. זה כבר לא התרגשות… זה פחד. מירב מצטרפת אלי לרכיבת בוקר קלה שאיכשהוא מרגיעה אותי קצת. אבל רק קצת…

צהריים – חוטפים את הילדים מבי”ס שעה לפני סיום הלימודים (הם דוקא מאושרים מאוד מהסידור הזה, לי יש קצת נקיפות מצפון) ונוסעים לאילת. כל הדרך אנחנו נוסעים בשיירה של מכוניות עם אופניים מאחור. ההתרגשות מתגברת.

ערב – מגיעים לאילת. האוירה בעיר פשוט מחשמלת! מלא ספורטאים, מלא שפות, האדרנלין נשפך מכל מקום. מתמקמים במלון, ואני הולכת לתדריך תחרות. מעולם לא ראיתי כל-כך הרבה ספורטאים בתדריך אחד. אודיטוריום ענק! מלא באנשים – ואין מקומות ישיבה. אני מחפשת את מיכל, מוצאת אותה (אחרי אינספור טלפונים ו-SMS-ים) והחיוך המוכר שלה מתחיל להרגיע אותי.

אתם בטח מכירים את ההרגשה הזו….מכינים הכל ערב קודם, את הבגדים , האוכל והשתיה, הנעליים והקסדה, בודקים את האופניים, מוודאים שהכל במצב תקין, ונכנסים כבר ל- מוד  של אימון שבת.

האיזור של גבעת עדה, מישורי ברובו שייך בד”כ לאימוני התקופה הזו. שילוב עם טיפוס ל”זכרון” מזכיר לנו תמיד שאופניים זה בעצם עליות. שם בא לידי ביטוי כשרון אמיתי ויכולת. במישור בדרפטינג בתוך הפלוטון אפשר “לשבת” ולנוח. בעליות אתה מוצא את עצמך מתנהל לא אחת לבדך, קובע את קצב הפידול, הדופק והנשימה. מסתכל למעלה ורואה את הטובים ממך מתרחקים והולכים, נראים בכלל כלא מתאמצים, ואז מתחילות המחשבות לזחול לתוכך. אני פחות מוכשר, שמן מדי, לא מתאמן מספיק, אין לי נטיה טבעית לטיפוס,….מכירים את זה????????

חשבתי הרבה על הפגרה. לי, דווקא, הייתה זו תקופה מצוינת. אפילו קצרה מדי. לקראת הפגרה הרגשתי כבר את הצורך בה. קצת להירגע מהקצב המטורף של היום יום. לוליינות השילוב המופלא של בית עבודה ותחביב תובעני, נתנו בי סימני עייפות, ולכן שמחתי כ”כ לקראתה. במיוחד אהבתי את הרכיבות הרגועות. של הקצב הנוח, האיטי יחסית, הנינוח. זה שמאפשר לך להביט גם סביבך, ליהנות מהנוף, ובמיוחד מהנוף האנושי. זה שמאפשר לך לשוחח עם זה שלידך במשפטים שלמים, ולא כאלו הנקטעים מרוב מאמץ. זה שמאפשר לך להכיר אותו טוב יותר, גם צדדים אחרים שלא הכרת. להיות שותף למחשבות שלו, להתלבטויות, לדברים המשותפים והשונים. לקבל תשובות לשאלות שונות שמנקרות במשך השנה, חלקן מספקות וחלקן כאלו שמעוררות ויכוח. ובכלל זה כיף כי גם מזג האוויר נוטה חסד, מכין אותנו לימי החורף הקשים.

שמתם לב, זה ממש מדהים

כרמי כבר שבועיים את הקול לא מרים,

את המייל השבועי הוא פתח ב “היה מצוין מבחינתי”

בשבילו זו מחמאה גדולה וביטוי מאוד יצירתי, 

זה היה בנובמבר האחרון

כשאיתן (שמואלי) אמר לי – זה יוסיף לך המון, 

חשבתי מה כבר יכול להיות

ברכיבה בפארק, בלי עליות,

הנג”ש

כבר כשיצאתי מהאוטו ביום שישי אחר הצהריים, והרגשתי שנכנסתי לכבשן הבנתי שקל זה לא הולך להיות.

הנג”ש היה מסלול מאתגר מאין כמוהו: הרוחות, הרוחות… ואני הרי יודעת כבר מהאימונים הארוכים שעשינו שעבודה מול הרוח היא השלב שבו אני נשברת – והפעם גליה לא איתי למשוך אותי.

 צלע ראשונה – רוח חזקה, המהירות נמוכה מהצפוי, אבל אני מושכת, מוציאה מעצמי את המקסימום, וממשיכה. לפני מגיעה פתאום אנאיס מהכיוון השני, כולה מרוכזת, יושבת על האירובר כמו מקצוענית אמיתית! ואחריה, גליה, גם היא עם ההבעה המרוכזת, מייצרת סל”ד מדהים. איזה כיף לראות פרצופים מוכרים!  לקראת הסיבוב מגיעה למיכלי – שתינו עובדות קשה, קשה לדבר, זורקת מילת עידוד וקדימה.

4:30 בבוקר היא שעה אכזרית. צלצול השעון המעורר תופס אותך בדיוק בשלב בו השינה היא העמוקה ביותר. לא פלא שגנבים בוחרים שעה זו לחדור לביתם של אנשים, שנוטים תמיד לספר שהגנב “הרדים אותם עם חומר כל-שהוא”. איזה שטויות, אנחנו פשוט ישנים טוב בשעות הללו.

4:30 בבוקר, זחילה מתוך המיטה בניסיון נואל שלא להעיר גם את זוגתי. זו מיד פקחה עין תורנית ותוך מס’ דקות  הייתה  מוכנה ומזומנה כדבר שבשגרה. ככה זה כשאתה גר בבית בו בשבת מתעוררים הכי מוקדם. בין אם לענייני אופניים או לתחרויות טניס ברחבי הארץ. השותפות המושלמת הזו, והתמיכה ללא סייג, היא אחד מהמפתחות החשובים לכל הצלחה  ובכל דבר. תאמינו לי יש לי כבר ניסיון עם קבלות בתחום.

הכול היה מוכן כבר מאתמול. רק את ההתרגשות לא הצלחתי להסתיר. בטח שלא ממערכת השרירים הבלתי רצונית שבגופי. בקורי התכופים בשירותים העידו על כך. “לעזאזל” אמרתי לעצמי. “רק זה מה שחסר לי” ותחבתי עוד גליל נייר טואלט לתיק.

שנתחיל מהסוף?

היתה חויה, ללא ספק. במיוחד לרוכב חסר נסיון בתחרויות שכמוני.  הסיום רווי האדרנלין, ותחושת ההחמצה שיכולנו יותר היו ה”פינאלה” לאירוע.

הכל  התחיל בהתלבטות הרגילה האם להירשם או לוותר. מצד אחד אינני חיית תחרויות באופיי, מצד שני תחרות מישורית היא כמעט ההזדמנות היחידה בשבילי כאחד שכל גבעה קטנה גורמת לו להידרדר  לאחור.

בסיכומו של דבר, וכמו שאומרים בפוליטיקה, “קבלתי את דין התנועה” ונרשמתי. מאותו הרגע נכנסתי ל”mode  ” תחרות שבא לידי ביטוי בסוג של התכנסות פנימה, ריכוז, הקפדה על תזונה, הכנת האופניים, שינה וכד’.

ההכנות השתלמו בסיכומו של דבר. בבוקר התחרות הרגשתי רענן דרוך ומוכן. הייתי מצויד באוכל ושתיה ובכמות מתאימה של פרפרים בבטן. על קו הזינוק הרגשתי נוזל חמים ודביק באיזור הברך.  בדיקה מהירה הראתה שאחת משתי אריזות הג’ל נפתחה. אני נוהג להחזיק את הג’ל מתחת לדש המכנס, באזור הברך. קל להוצאה, לא דורש הכנסת היד לכיס שגורמת תמיד לסטיה קלה מנתיב הרכיבה ובפלוטון צפוף יש לכך משמעות קריטית. (פתרון בשבילך הדר]. סילוק מהיר של  הג’ל לגרון, לגימת מים קלה ומיד הזינוק.

לא הכרתי את המסלול לפני. יש לכך כמובן משמעות מנטלית רבה. מסלול מוכר נותן לך את האפשרות להכין את עצמך טוב יותר לקראת הקטעים הקשים, ומקל עליך את חלוקת הכח.