3 צלעות .
בסיבוב הראשון התחלה מזוגזגת, חיתוכים מוזרים לרוחב הכביש עד להתיצבות של הפלוטון. קצב סביר. נסיונות פריצה קצרים של רוכבים שונים, גם שלי, אשר נסגרו בקלות ובמהירות ע”י הפלוטון. “שמור כוחות לסיבוב השני” הפטיר לי אבי המנוסה. ניסיתי לרתום את גליה ומור לפריצה, אך גם הן, מנוסות, העדיפו להמתין ולראות לאן מתפתחים הענינים. בירידה לנחל הבשור ובעיקר ביציאה ממנו, במגמת עליה, חרקתי שיניים והצלחתי לשמור על הפלוטון.
לקראת הפניה לצלע השניה רכבתי קרוב לגליה- אשר עדין סוחבת טראומת נפילה מהמרוץ בניצנים-. “תעברי לחלק הקדמי לפני הפניה” אמרתי לה. בחלק הקדמי הסיכוי לנפילה קטן יותר, והסיכוי לשמור על הפלוטון גדול יותר. גליה לא הצליחה להתברג לחלק הקדמי ואכן “אשר יגורנו”. הרעש המוכר של מתכת מתחככת באספלט והצעקה המלווה אותה מהדהדים באוזני. היתה זו צעקה מיוחדת. מיוחדת בכך שהיה בה המון תסכול וכעס. העפת מבט לאחור ולחיצה אינסטינקטיבית על הבלמים. ראיתי את גליה יושבת על האספלט הקסדה שמוטה על ראשה כואבת וכעוסה. הבנתי שבסך הכל היא בסדר, אנאיס בסביבה, ובעזרת מור חזרתי לפלוטון.
המשך הרכיבה בצלע זו היה רגוע למדי. אבא הוביל את כל הטור שהתפרס כמניפה והרגיש כמו אמא אווזה המוליכה את צאצאיה לטיול.
בפניה ימינה לתוך הצלע השלישית תפס דורון יוזמה ופרץ קדימה. הפלוטון סגר עליו מיידית. הפריצה הזו עלתה לו ביוקר והוא נשר לאחור. לא ידעתי מכך ועובדה זו התבררה לי רק בסיומה של הרכיבה. כנראה ש”המנוע” כבה לו כתוצאה מכך שלא “תדלק” (אכל ושתה) בזמן כמו שצריך, ועדיין היה כואב ודואב מהנפילה ביום שישי. מסתבר שהמשכנו את הרכיבה בלעדיו. דורון הגיע לנקודת הסיום בתום הסיבוב הראשון ירד מאופניו והחליט שמספיק לו. הספיק להטיל את מימיו אלא שאז נתקל מבטו בחיוכה המקסים של מיכל שחלפה על פניו, ובאותו הרגע החליט להמשיך ולרכב ביחד איתה. “הילכו שניהם יחדיו בלתי אם נועדו?” (ישעיהו). בסיכומו של דבר סיימו שניהם את הרכיבה עובדים ביחד ועוזרים אחד לשניה.
בכניסה לסיבוב השני נותרנו בפלוטון, לפחות לפי מה שאני ראיתי, מור אבי נמרוד אבא ואנוכי. דני שלומית דורון מיכל גליה ורחל היו מאחור . הסיבוב השני התחיל בקצב איטי כאשר כולם תדלקו ושתו. עד הירידה לנחל הבשור אבי הוביל את החבורה. בנקודה הנמוכה ביותר פרצו החבר’ה החזקים קדימה גורמים להתפצלויות קטנות. מצאתי את עצמי יחד עם מור, רוכב נוסף ממצמן ושתי נערות עובדים ביחד בנסיון לסגור על הפלוטון. חוסר עירנות ואולי גם עייפות, והמחיר כבד. הפלוטון התרחק והתקרב מאיתנו, מתעתע בנו. לרגעים נדמה היה שאוטוטו אנחנו סוגרים עליו, אבל לא הצלחנו. פירקנו מעלינו את שתי הנערות והמשכנו שלושתנו בקצב גבוה. אם רק היינו טורחים להביט לאחור, ואולי גם אם אנאיס היתה מדווחת לנו, היינו מבינים שאבי נמצא מאחורינו. עובדה זו התבררה להפתעתנו רק בסיום המרוץ. מסתבר שגם אבי לא הצליח להיצמד לפלוטון. חבל . כל שאר הדרך הוא טחן לבדו. אם היינו יודעים, והואיל וממילא איבדנו סיכוי, היינו מחכים לו ומצרפים אותו אלינו.
זהו בקיצור תיאור התחרות מהזוית שלי. בסך הכל פיגרנו זמן לא רב אחרי הפלוטון והמהירות הממוצעת שלנו היתה נמוכה ב-
מה למדתי מהסיפור הזה?
1. השד אינו נורא כ”כ.
2. הכל אפשרי.
3. בתוך הפלוטון אנחנו צריכים לרכב כקבוצה ולא בתפזורת. אנחנו מכירים היטב אחד את גבו של השני, ונוח לנו יותר עם עצמנו מאשר עם כל מיני…
4. ברכיבה מרוכזת, עד כמה שאפשר, נוכל לעזור יותר אחד לשני, פחות נאבד קשר עין, ונוכל לבצע מהלכים ו/או נגיב למהלכים של אחרים ביתר קלות.
5. גם העידוד ההדדי, החיוך, הדאגה לאכילה ושתיה ולמורל של האחר, תתרום יותר.
לסיכום, אני נהניתי. מהלפני, מהענין עצמו, ומהאחרי.
הצעתי לכרמי שנקבע מקום מפגש לכולם אחרי התחרות שנוכל לשתף בחויות מיידית כשהכל עוד טרי.
תודה ענקית לכל מי שהתחרה ובמיוחד למסטרס ג’ ד’ והבנות. כיף הדדי כשאתם כולם בסביבה.
אשמח לתגובות שלכם. אודי
יוני 2007
