יש משהו קסום בשעות הבוקר המוקדמות. הכבישים הריקים, הצלילים הבוקעים ממערכת השמע, והתוכנית לה אני מאזין באופן קבוע ב-6:00 בבוקר ברשת ב’ “כל ההתחלות”, המספרת את סיפורו של אמן ויוצר ישראלי כל שהוא, מתאימה לי. הבוקר היה זה חנן יובל שסיפר על דרכו כיוצר. מרתק, וחבל שכמו בכל שבת ההאזנה נקטעת באחת בזמן ההגעה לשטח הכינוס לפני האימון, והיום לפני התחרות.
תשאלו את אבי, גם הוא בעניין…
בדרך לתחרות ביקרתי בשדה חמניות לשחרור לחצים נוסף. נראה לי תמיד עדיף מאשר באזור הכינוס הצפוף באנשים במצב נואש כשלי. השקט והשלוה מסביב תמיד עוזרים, וגם העובדה שאף אחד לא מחכה מעבר “לדלת”.
הופתעתי לראות את כל חברי הקבוצה שהגיעו. במיוחד הופתעתי מכמות המעודדות בניצוחו של נועם המקסים. סמדר וקרן, מיכל ושוהם וטלי ומירב. (ואם שכחתי מישהי…אני מתנצל כאן ועכשיו…}.לכן מגיעה תודה ענקית. בעצם תודה היא לא המילה המתאימה. אתן היום החזקתם אותי בתחרות… ואולי ארחיב על כך בהמשך.
למעלה מ-60 רוכבים התייצבו על קו הזינוק. הסתכלתי ימינה ושמאלה בניסיון נואש לחפש אחר לחיים חסרי זיפים… ולא היו. הבנות היו מעבר לגדר, מופרדות מאיתנו. “יהיה קשה היום” אמרתי לעצמי, יש פה יותר מדי טסטוסטרון, וערימות האגו הסתירו את הנוף. “צריך להיזהר ולהיות ערני” אחרת יגמר רע הסיפור הזה. כנראה שרוכבים רבים הריחו את הסכנה ורבים מהם חזרו ובקשו בקול מכל החבורה להיות זהירים. “הכי חשוב שנגמור שלמים ובריאים” התבטאו רבים מהם, מביעים את חששם.
אנחנו חברי הקבוצה התגודדנו בערימה מרוכזת מגוננים אחד על השני, מתכוננים לזינוק ומתכננים ליצור לעצמנו פלוטון קטן משלנו. זו הייתה הטקטיקה. זה בעצם היה האליבי שלנו לעובדה שידענו שלא נחזיק מעמד בקצב הרצחני שיתפתח.
זינוק.
הכול נעלם. אתה רואה רק את זה שלפניך ומגיע לדרגת ריכוז מקסימאלי, מנסה להבין מה קורה בצדדים וגם מאחור. העיניים בשלב הזה ממוקדות בגלגל שלפניך… מעבירות במהירות שיא את התשדורות למוח ומשם כמעט באינסטינקט לכל שרירי הגוף, הפעם השרירים הרצוניים, המפעילים את כפות הידיים הרגליים, והמאזנים את תנוחות הגוף.
לאט לאט אתה קולט מי נגד מי, ותוך כדי רכיבה מרים גם את הראש וקורא את השטח. מגיב בהתאם. מנסה לקרוא ולצפות מהלכים, לשמור על הקצב, לא נחשף לרוח, שומר על עצמך ועל הכוח. נותן לאחרים לנסות מהלכים שונים ורק מגיב. מחפש את חברי הקבוצה, מאתר את כרמי והשקט שלו, נמרוד קצת מאחור, מאיר קצת מלפנים והדר לידי. מרגע הזינוק לא ראיתי אף אחד אחר. לא את אבי, דורון, קלמן, בן עמי, ואחרים. “הם בטח מאחורי” אני מנחם את עצמי.
אני לא מפחד כשאני רוכב. ככה זה אצלי. לא בתוך פלוטון צפוף ולא בירידות תלולות. כנראה שפחד מתפתח בעקבות חוויות קשות, גיל, או סתם זהירות בסיסית כתכונה מולדת. ככה זה גם כשאני גולש בסקי.
שמרתי כל הזמן על מקומי באמצע הפלוטון. כולם היו מאד מרוכזים ודרוכים, מגיבים מיידית. כניסה ויציאה מנחל הבשור שעברו בשלום. חששתי מהשלב הזה. אני פשוט מתפרק במהירות גם בעליות קלות. היום החזקתי מעמד. הקצב הלך וגבר, החלו צעקות בתוך הפלוטון מקצה ועד קצה, חבר’ה מעודדים אחד את השני ומתכננים מהלכים. אני בשלי, “נאחז” ברוכב שלפני ולא מרפה.
פניה ראשונה, עברה בשלום. הקצב גובר, אני מנסה להדביק… הדופק באיזור ה-180…”יהיה לזה מחיר” אני מהרהר, מדביק את הרוכבים ונח מעט. “לא נורא” אני מתנחם, “עד עכשיו החזקתי יפה. איפה כולם?” אני תוהה, אבל לא מוריד את העיניים. “ריכוז מקסימאלי” וממשיכים בדהירה.
פניה שנייה, אני מקפיד להיות במסלול האמצעי. לא רחב מדי, שלא להגדיל את קוטר הסיבוב, ולא צר מידי שלא להיקלע למצוקת מרחב. הרעש המוכר של מתכת מלווה בצעקה מהדהד באוזני. העיניים צמודות לגלגל שלפני, נמנע מלהעיף מבט לאחור. הכול כל-כך צפוף. מרחב הטעות, אפסי. ממשיכים. אני לא מוותר, מחליף כמה מילים עם מאיר הדר ונמרוד, מברר מה שלומם ובעצם מרגיע את עצמי, ומפגין נוכחות. יש פה גם מישהו ממסטרס ג’ משלנו. {לגבי נמרוד זה הרי ברור..). לקראת סוף ההקפה הראשונה אני שולף ג’ל מדש המכנס מכין את עצמי למהלך הבא.
הטעות . לא אוכלים כשאתה נמצא בסוף הפלוטון. אוכלים כשאתה ממוקם בחזית. ראיתי את הרוכבים חולפים על פני ולא הגבתי בזמן. תוך 2-3 שניות נגמר עבורי הסיפור. אי אפשר לסגור את הפער. אתה לא חזק מספיק, והרוח שמכה בך בבת אחת ובאכזריות, מטרפדת כל ניסיון בכיוון. “לא נורא” חשבתי לעצמי, “תכף יגיעו אלו שנשרו קודם ונעבוד ביחד…הרי זה מה שתכננו”. לא דובים ולא זבובים. נותרתי לגמרי לבד.
“זריקת עידוד” ממעודדי הקבוצה באוהל גרמה לי לזקוף גו ולהמשיך. הבנתי שמצבי חמור. לא ידעתי עד כמה. הרוח העזה אותה לא הרגשתי עד עכשיו כשגוננתי ע”י הפלוטון הכתה בי ללא רחם. הקצב שלי הואט משמעותית. גלישה לנחל הבשור ויציאה ממנו עצמאית לגמרי. העפת מבט לאחור…..שיממון. אף אחד לא נראה באופק. הגוף עדין חזק. הרגליים מסובבות במרץ. פלטה מקדימה, טיול על הקסטה האחורית, מתאים את עצמי לתנאי הדרך. אני מתחיל לעכל שאני לבד בעסק. לא ממש הרגשה נעימה, ואני יודע שזה לא הולך להיות פשוט. העפת מבט נוספת לאחור….ריק. אני ממשיך קדימה. הצלע הבאה עם קצת רוח בגב, הגוף נח קצת. אני מתרומם לעמידה, משנה תנוחה, חוזר לשבת. מסובב, מסובב, מסובב. לא מרפה. נכנס לצלע השלשית בהקפה השנייה. מקבל עידוד לא צפוי מהדר שעוקף אותי ומספר לי על הפנצ’ר שהיה לו, משאיר ענן אבק ונעלם. אני ממשיך. הצלע הזו קשה ומתסכלת. הרוח מכה בפנים, מייבשת. הטמפרטורה עולה, נעשה חם. אני ממשיך לסובב. חודשים של אימונים, מושקעים בסיבסוב הזה. “חמורים” אני מקלל בקול, “אם רק הייתם משאירים את המסלול באורכו המקורי הייתי כבר לקראת סיום”. הרגליים מתחילות לכאוב. אני מרגיש שאני מתייבש לאיטי. ממשיך לשתות איזוטוני, בטמפרטורה שלו הוא מתחיל להזכיר נוזל צהבהב אחר. זה מה שיש. 3 ק”מ אומר השלט ואני מתעודד לקראת נקודת המים. טלי מחכה לי שם ואיתה גם שאר החבר’ה, אסור לי להיראות שפוף.
ההקפה האחרונה. מקבלים אותי במחיאות כפיים וקריאות עידוד מאוהלי הקבוצות האחרות. אני מחייך במאמץ ובנונשלנטיות של מקצוען מעיף בקבוק ריק ומקבל מטלי בקבוק מלא. עומדת לה בשקט כהרגלה, בלי לחץ, לפחות לא מופגן. יש יתרון ברכיבה לבד… היא פחות מסוכנת. טלי יודעת זאת מניסיונה עתיר השנים בליווי של
אני מתחיל את ההקפה השלישית. “נגד שעון של 30 ק”מ כבר עברתי בהקפה השנייה… רק לא עוד אחד כזה” אני ממלמל לעצמי….גולש לבשור ויוצא ממנו, הפעם כבר על הפלטה הקטנה שלי. (39) מסתכל לאחור..”נאדה”. כפות הרגליים מתחילות להציק לי וגם כפות הידיים נרדמות לאיטן. על איזורים אחרים לא ארחיב את הדיבור….נזהר רק שלא לשבת על איברים רגישים. מקלל את הרוח שמגבירה את עוצמתה ומעביר לאוטומט. בשלב הזה כבר הכל קורה מעצמו. הרגליים מסובבות בקצב מונוטוני ואני רק מחכה לפניות. “כל מטר שעובר, לא חוזר”, אני משנן על מנטרה ישנה המוכרת עוד מתקופת הצבא וממשיך לסובב.”בסך הכול כל הקפה 29 ק”מ ” אני עושה חשבון. “שהם רק 29000 מ’, ” ואני פונה. בכל פניה מסתכל אחורה….פס אספלט ריק מעלה אדי חום. “איפה כולם לעזאזל” אני תוהה ביני לביני.
פניה אחרונה. 10000 מ’ . להפתעתי מעט רוח גבית או שאני כבר רואה את הקצה ומתאושש מעט. כפות הרגליים מציקות לי מאד. אני מתחיל להניע את האצבעות בתוך הנעל, מנסה להגביר מעט את זרימת הדם. הארבע ראשי כבר דואב והתאומים גם. הראש לא מרפה ושולח פקודות, לסובב, להמשיך לסובב, “כשתהיה זקן תנוח” ועוד כל מיני.
סוף סוף כמה התרחשויות על המסלול.מתחילים להגיע כל הצעירים ולעקוף אותי מלווים ברכבי הליווי שלהם. “לי לא מגיעה תמונה”? אי שואל את אחד הצלמים החולפים על פני…והוא אפילו לא מגיב…”מה יש לצלם פה” אני חושב על איך שאני נראה, וממשיך לדווש בהתמדה. “על נגד שעון של 60 ק”מ לא חשבתי הבוקר…” וטוב שכך אחרת לבטח לא הייתי מגיע…
3 ק”מ מכריז שלט צנוע לצידי הכביש ואני כבר מריח את הקצה. “בא תעזור לי” אני שומע צעקה ורואה רוכב צעיר מאד החולף על פני. אני מחייך אליו. זה המקסימום שיכולתי לעשות עבורו.
לשחרור עם בן עמי כבר פשוט לא היה לי כוח. חיפשתי את טלי ולא מצאתי. הרגשתי תשוש ומרוקן. אין מילים אחרות. רציתי משהו מתוק וקר לשתות. זה כל מה שעניין אותי.טלי כנראה לא ראתה אותי חולף על קו הסיום כי הייתה ליד האמבולנס שפינה את ירדן גזית, הבן של דן, שנפצע במהלך השלבים האחרונים של התחרות ופונה לבית חולים. {מצבו טוב בסה”כ.) רק כ 15 דקות לאחר הסיום פגשתי אותה עומדת ומחכה לי בסיום דואגת שאולי התייבשתי ואני לא יכול להגיע.
נפגשתי עם שאר החבר’ה אבל הייתי תשוש מכדי להשקיע בהחלפת חוויות. ראיתי את מור מנסה להתאושש במזגן ברכב של כרמי. השאר נראו לי בסדר.
צר לי ידידי שהיום אני כותב רק על עצמי. יש לי סיבה טובה לכך…
הייתה זו רכיבת סולו של 60 ק”מ. נכון, לא גמרתי במקום מרשים. נכון גם, שהייתה לי טעות שעלתה לי ביוקר. אבל גמרתי את התחרות.
עבורי זו הייתה רכיבה מלמדת. הרבה על עצמי והרבה עליכם ובזכותכם,
בזכות החיוך,
בזכות העידוד,
בזכות העובדה שגרמתם לי להאמין ,
בזכות האימונים המשותפים והכיף שבהם,
בזכות מי שאתם,
ובעיקר בזכות טלי, גיא, אסף ומיכל.
אודי
