צלע שניה – כל העבודה הקשה משתלמת, דוהרת ב-40 קמ”ש, מפצה על החסר. ואז הפניה – במהירות 37 קמ”ש, אני מנסה לעבור בראש על כל הכללים של הפניה, קוים, מבט, אבל רגע מה עם המרפק? וכמעט השתטחתי. מזוית העין אני קולטת פרצוף מופתע מהצד (כרמי?). … לא נורא, שרדתי.
צלע שלישית – ואז הגיעה ההתמודדות האמיתית! רוח פנים מטורפת, עליות, האופניים נוסעות לאחור, המהירות צונחת, ואני יודעת שיש לי עוד 6 ק”מ עם הרוח הזאת לפני הסיבוב… ידעתי כבר מהאימונים שרגעי המשבר שלי מגיעים בעבודה מול הרוח, וניסיתי להיערך מנטלית. אבל אי אפשר להיערך מנטלית לרוח הזאת ולעליות. “תחפשי כל פעם את הרוכב שלפניך ותתרכזי בלהגיע אליו” אמר לי כרמי – אבל אין רוכבים לפני!!! מיכלי אי שם מאחורי, במאבק שלה, לפניה היה חור של דקה, ואת הרוכבת של שלוש דקות לפני לא ראיתי. מנסה למשוך קדימה, לשמור על ריכוז, בראש חוזרת המנטרה “לא לוותר, לא לוותר”. אנאיס מופיעה לפני, דוהרת במהירות גבוהה, ונראית מצויין. גליה קצת מאחוריה, מוציאה הספק מדהים. איזה כיף להן שהן בקשר עין… מרגישה לבד… אני והרוח והעליה, והרגל שכואבת (“תסבלי קצת בתחרויות, נטפל בזה אחר כך” אמר לי כרמי, אחרי ששלושה שבועות אנחנו מנסים למצוא מה השתנה). אוף כמה שכואב לי. ואז מגיעה לסיבוב. מעולם לא שמחתי כל כך לראות קונוס כתום!
צלע רביעית – הסתובבתי, נפטרתי מהרוח, איזה הקלה. מרגישה טוב. דוהרת קדימה. ואז פתאום זה מכה בי – אני לא אמורה להרגיש טוב – מה קורה פה? מנסה לעבוד קשה יותר, הרגלים מסתובבות מהר ובקלות, מהר מדי? קל מדי? אבל אני על פלטה. רגע משהו לא בסדר? מבט חטוף למטה, מראה לי ששכחתי שאני כבר לא על פלטה, הורדתי בעליה מול הרוח המטורפת. אוווווףףףףף. מעלה לפלטה, וחוזרת לדהור. הקמ”ש עולה ועולה 40 קמ”ש, 50 קמ”ש ועדיין עולה… מגיעה ל-57 קמ”ש – עכשיו אני עובדת. ואז מגיעים השלטים – 3 ק”מ לסיום, אני סובלת, אבל כבר לא אכפת לי, 2 ק”מ לסיום, ואני בשיא המהירות קדימה, ק”מ אחד לסיום, ואני מנסה לראות אם אפשר ללחוץ עוד קצת – וואלה אפשר. פסגת הסבל – ואז זה נגמר…
שחרור, ממהרת להוציא את הרגל הכואבת – שתתעורר (מזל שאני טריאתלטית, ויכולה להוריד נעל תוך כדי רכיבה – שימושי!). מגיעה לגליה ואנאיס, כולנו עם הקלה גדולה של להיות אחרי. ומיכלי מופיעה אחרי שהסתובבנו, עם החיוך המקסים. איזה כיף להיות אחרי.
ואיזה כיף לגלות שגליה ואני שתינו על הפודיום ביחד! מגלה ש-20 שניות ביני לבין המקום הראשון. כשאני מברכת אותה על הזכיה, היא מודה לי ואומרת שהגב שלי משך אותה כל הצלע השלישית מול הרוח והעליה. אוף, אם רק לא הייתי עושה את הטעות הטפשית עם הפלטה… אבל, יש על מה לעבוד לפעם הבאה (-:
ואני את המטרה שלי הפעם השגתי: נג”ש ראשון שלא “נרדמתי” על האופניים. עבדתי קשה. הפעם הבאה – תהיה טובה יותר!
שבת – איך עושים מרוץ מהראש כשברגלים אין כלום
התאוששות. כל הזמן מספרים לנו כמה זה קריטי. בשבת הזו למדתי עד כמה. החלטתי לשלב שינה באיזור עם ביקור אצל סבתא שלי שהתאלמנה ומרגישה בדידות נוראית. לסבתא שלי הביקור היה טוב, סוף סוף היתה לה חברה, פטפטנו, שוחחנו השלמנו פערים. אבל לא ישנתי. השילוב של ספה לא נוחה, וחום אימים (סבתא שלי היא אשת עקרונות – אין מזגן) גרם לי להסתובב ולהסתובב כל הלילה. בערך ב-1:30 קלטתי שכבר לא כל-כך חם – אבל אני עדיין לוהטת מהכבשן של אתמול. לקחתי אדויל ואחרי שירד החום הצלחתי סוף סוף להירדם ב-2. ב-5:30 קמתי שפוכה, ולא הרגשתי מאוששת.
מראש החלטתי, שאם אני לא ארגיש במיטבי אני אוותר על התחרות בשבת. החלטה שנראתה הגיונית בהתחשב בכושר הלקוי והעייפות הגדולה שליוותה אותי בחודש וחצי האחרונים. חשבתי שלמדתי להקשיב לגוף… אז חשבתי. בשבת בבוקר, החלטתי שאם אני כבר באיזור ורשומה אני אתחיל. מקסימום נפרוש אחרי סיבוב.
חימום: אבא פונה אלי ומספר שהחליט לנער את המתחרים שלו על ההתחלה, כבר בעליה הראשונה. אני מספרת שאני מגיעה עם אפס ציפיות ומותשת אבל אשמח לעזור. מסכמים שכשאבא פורץ קדימה, אני חוברת אליו כמה שאפשר… טוב לפחות עכשיו יש לי יעד למירוץ.
על קו הזינוק אני מתודאת לפני רויטל שמעולם לא התחלתי תחרות כשאני כל כך שפוכה ומותשת. התחרות מתחילה. הפלטון מורכב מפרצופים מוכרים ועייפים מאתמול, ועוד כמה פרצופים חדשים ורעננים (איזה כיף להם!). הפלטון מתקדם לאט. אותם פרצופים עובדים שוב ושוב, מעניין ששוב המקומות הראשונים בפודיום לא משתתפים בכלל בעבודה.
סיבוב ראשון, צלע ראשונה: כבר בעליה הראשונה אבא גינדין פורץ לפי התכנית. אני ממהרת לחבירה, ומגלה את ברלה יושב עלי. מיד מוותרת על התכניות – לא מוכנה לעזור לאף אחד מהקטגוריה שלו לגשר. אבא נעלם במהירות קדימה לבדו. איזה תותח! אחרי זה גילינו שהוא השלים את כל שתי ההקפות לבדו – והגיע 9 דקות לפני הפלטון!!!
מגיעים לעלייה המפורסמת ששם אודי ואני נפלנו מהפלטון בתחרות ההכנה. הפעם אני יותר זהירה, מקפידה לא להיות בסוף הפלטון. מה שאומר שאני עולה קדימה ועובדת קשה. אף נסיון פריצה לא נרשם. מגיעים לסיבוב, הסיבוב של גליה. אני מרגישה את המתח בגוף, תמונות של גליה מהתחרות הקודמת יושבת מתוסכלת על הכביש עולות לי שוב ושוב בראש, אני לוקחת את הסיבוב לאט ובזהירות ו… מאבדת את הפלטון. יורדת למטה, ומתחילה לעבוד, לאט לאט סוגרת על הפלטון – רק שיקחו אותי עד סוף הסיבוב הראשון ואז אני פורשת. רויטל ורוחיק מופיעות אחרי כמה זמן – יופי גם הן סגרו. רויטל מספרת שאחרי שראתה אותי סוגרת על הפלטון במצבי המותש, קיבלה השראה והחליטה שגם היא יכולה. יופי. טוב לדעת שהנוכחות שלי עזרה למישהו.
ממשיכים בסיבוב. אני נזכרת שהמטרות שלי לתחרות היו לשתות נכון ולאכול, ומקפידה לקחת ג’לים בזמן ולשתות כל הזמן. הפלטון מזגזג. המהירות האיטית גרמה לכך שהרבה אנשים שבדרך כלל לא יושבים בפלטון נמצאים הפעם בפלטון, וחוסר הנסיון מורגש עד מאוד. מפחיד. פעמיים כמעט התרסקתי. כשזו שלשמאלי פשוט חתכה ימינה בפתאומיות, ואני בשוליים.
סוף הסיבוב הראשון, החלטתי מראש שכאן אני פורשת. החלטות לחוד ומציאות לחוד. המשכתי. השריטה עמוקה מדי.
סיבוב שני בצלע הראשונה פתאום התרסקות. סתם ככה ובחורה שוכבת על הכביש. מבט חטוף לראות שהיא בסדר. מתרכזת בלעקוף את האופניים בלי לחתוך אף אחד ובלי להצטרף להתרסקות וממשיכים. הרגל כואבת בטירוף, אבל לפחות זה מסיח את דעתי מהתשישות – כואב מדי.
ושוב עלייה, ושוב אני עובדת קשה מקדימה, נסיון בריחה בסוף העלייה ואני מגיבה מהר בשארית כוחותי. רק לא לאבד את הפלטון. רק לא להישאר לבד כל התחרות. אבל זו בריחה עייפה, והיא נסגרת במהירות.
סוף הסיבוב השני, מנסה להיות מקדימה, ולאט לאט עוד בנות נדחפות לפני. נותנת להן – זהירות מעל הכל, רק לא להתרסק. מתקרבים לסיום, מחפשת אפשרות להתמקם לספרינט, אבל הפלטון התפרש היטב על כל רוחב הכביש. יש לי דז’ה וו מניצנים, המירוץ הראשון, ומההתרסקות שבסופו בספרינט הסיום. הפלטון היום שוב גדול (בגלל הקצב האיטי כמעט כולם החזיקו), וחסר נסיון, ואני מוותרת. לא רוצה להתרסק. רוצה רק לסיים שלמה. יושבת מאחור, ספרינט סיום מתחיל ואני מצטרפת מאחור – וזהו נגמר.
אחרי המרוץ פרצופים מוכרים של החברה מקבלים אותי עם הרבה עידוד ודאגה (מה אני נראית כל כך רע כמו שאני מרגישה?). מקפידה על רכיבת שחרור, מוציאה את הרגל הכואבת מהנעל, מעדיפה להיות יחפה על הכביש החם, מאשר לדרוך על הקליט (רון מופתע מאוד לראות אותי הולכת על הגרב). מירב מופיעה כמו מלאך גואל, ומביאה לי את הנעלים מהאוטו, רק לא לדרוך עוד פעם על הקליט הארור.
שותה כמויות, מקפידה על חלבון, בקבוק עם מיץ ביד, לא לשכוח לשתות, הכל כמו שצריך… ואז חצי שעה אחרי זה מגיע. ואני מרגישה את הנפילה בלחץ דם, יודעת שצריכה להגיע לצל ולשבת, מתחילה ללכת לסככה, מירב לידי שואלת עם הרגל כואבת, כי אני הולכת מוזר, והדבר הבא שקורה שאני מתעוררת ומוצאת את עצמי על הכביש עם חובש ששואל שאלות, מודד לחץ דם, והרבה פרצופים מודאגים מעלי.
אז מצטערת שהדאגתי את כולכם, ולכל השואלים והמתעניינים – תודה רבה. עכשיו אני כבר בסדר. כמו שכרמי אמר בטון המרגיע שלו: “זה תופעה מוכרת, אין מה להילחץ”.
ומה למדתי?
למדתי שסמדר צודקת כשהיא אומרת – “תמיד אפשר עוד קצת….”. לא חושבת שאי פעם הרגשתי מותשת ועייפה כמו אתמול, כבר בהתחלה, ועדיין סחבתי עד הסוף, ואפילו עבדתי קשה. בתחרות הבאה שאני ארגיש גמורה בסוף התחרות, אני אדע שיש לי עוד מאיפה לקחת עוד קצת… זו היתה תחרות אחת שאת כולה עשיתי אך ורק מהראש, ברגליים, ובגוף כבר לא היה כלום לתת.
למדתי שאני יכולה לעזור לאחרים גם כשאין לי כוח לעזור לעצמי (מהסתכלות על רשימת התוצאות, אפשר לראות שבמקצה שלנו חלק גדול מהמקומות הראשונים – לא עבדו ולא הובילו אפילו פעם אחת!!!)
למדתי שוב כמה חשובה ההתאוששות והשינה. ושאולי במקרים מסויימים כדאי גם ללמוד לוותר לעצמי.
ושוב למדתי שכיף להיות חלק מהקבוצה הזו: העזרה ההדדית, הפרגון, הכמות העצומה של החברה שהשכימו מוקדם, נסעו את כל הדרך, והוציאו את הנשמה בשביל לעודד. וואו! אתם מדהימים!
