היום כבר היה פיצוי על הכל. מזג אויר נפלא, שמים מעוננים חלקית ללא רוח כמעט, 2 רכבי ליווי, 5 שעות רכיבה בקצב טוב. היו הרבה רגעים של שקט ברכיבה. תוצאה גם של ריכוז רב ושל עייפות מתגברת. רכבנו באזורים שוממים, כבישים ארוכים עד לקו האופק, גבעות קטנות וירידות מתונות. הקפדנו לאכול ולשתות הרבה בהפסקות קצרות ותוך כדי רכיבה, ולמדנו שהתדלוק הזה אכן עוזר ומסיימים את הרכיבה פחות עייפים.
היה כיף לפגוש קבוצה כ”כ גדולה של אנשים שהמטרה העיקרית שלהם היא להנות מרכיבה קבוצתית על אופנים. נכון, אי אפשר להשביע את רצון כולם. תמיד ישנו מישהו מרוצה פחות, אבל זה מחיר נמוך בהשוואה ליתרונות של הקבוצה.
אנחנו מתחילים להראות כמו קבוצת רכיבה. זה לא קורה ביום אחד. צריך לרכוב הרבה ביחד בכדי להראות כמו קבוצה. להכיר היטב אחד את השני, לזהות כל אחד רק לפי צורת הישיבה שלו, הפידול, שפת הגוף שלו. לדעת למה אפשר לצפות ממנו ולמה לא. לדעת האם הוא רוכב בקו ישר או נוטה לזגזג. האם יסטה בפתאומיות, יבלום בפתאומיות, יסמן מכשול או לא. האם יפרוץ בכל החלפה או ישאר עם בן זוגו, ישמור על הקצב המוכתב או יכתיב משל עצמו, ועוד ניואנסים כאלו ואחרים. אנחנו עדין לומדים להכיר אחד את השני, אבל כבר רואים פירות ללמידה הארוכה הזו. חשובה לנו יותר הרכיבה הקבוצתית מהרכיבה האישית. אנחנו מבינים שבקבוצה תמיד נגיע לתוצאות טובות יותר. שאופניים זה ספורט אמנם אישי אך בלתי אפשרי ללא הפן הקבוצתי. וחוץ מזה איפה הכיף בלי הקבוצה? בלי האנשים המדהימים שמרכיבים אותה ועושים אותה למי שהיא?
היום הרגשתי שבאמת יש כאן קבוצה אמיתית. מקבץ של אנשים עם בסיס משותף שנהנים לחלוק אותו ביחד. והתוצאה הורגשה ברכיבה.
לי היה כיף. אפילו כיף גדול, ולך ??????????????
