האנשים
רכבתי לצד ערן ולמדתי שהוא רופא, ועל ההתמחות בבילינסון, והעבודה כרופא משפחה. ואודי, מקסים כתמיד, שיודע כמה שאני מנסה למצוא את הדרך לחזור למה שהייתי, ולהישאר עם אנרגיות עד סוף הרכיבה, חלק איתי מנסיונו העשיר לגבי תזונה ברכיבה (אודי, שבוע הבא אני מנסה את זה, וכמובן אדווח לך על תוצאות הניסוי). ודגנית, שהיא לא רק חזקה בטירוף, אלא גם אוצר בלום של ידע בכל הקשור לרפואה טבעית, התמודדות עם מחלות, פציעות וגם מניעה. וכמובן הדר ו., נשמה טובה, שלא מפסיק לפרגן. וכבר קורא אותי כמו ספר, ויודע לזרוק מילה טובה בכל פעם שאני מתמודדת בהצלחה עם משהו שלי אישית קשה במיוחד (ירידה מפחידה, או לחזור לעצמי פתאום ביער הנשיא,…). ורד, שפעילה חברתית, ועוסקת בחינוך מתוך תחושת שליחות, ומצליחה בוירטואוזיות לשלב אימון שבת עם סופשבוע עם החניכים שלה. הדר ה. שלא מוותר לעצמו, גם כשמתאושש ממחלה. והייתי יכולה להמשיך עוד ועוד על השיחות הקטנות האלו, שעוזרות להכיר פן אחר במי שרוכב לצדך, הפן האנושי, שהופך אותנו לרקמה אנושית מיוחדת כל כך, ולא רק קבוצת רכיבה.
הנוסטלגיה
בשבילי זו גם היתה רכיבה נוסטלגית משהו. שנה שאני בקבוצה הזו (איך שהזמן טס!). בדיוק לפני שנה, בשבת השנייה שלי בקבוצה, היתה לנו רכיבה גשומה במיוחד. גם אז היינו קבוצה קטנה של שרוטים, שהתייצבו ביחד להתמודדות עם הרוח והגשם. אז עוד לא הכרתי את האנשים.
הגעתי לקבוצה אחרי אירוע שגרם לי לפחד פחד מוות מהאופנים. לא סמכתי על האופנים, לא סמכתי על עצמי, ובעיקר לא סמכתי על עצמי על האופנים. במיוחד לא סמכתי על עצמי, על אופנים, על כביש רטוב.
זו היתה תקופה שונה. תקופה שבה לא היה כסף לנהג מלווה, והיה סבב ליווי בקבוצה. באותה שבת, זה היה התור של קרן ללוות. עמדתי אז עם כולם בתדריך, עם הכביש הרטוב, ובעיקר רציתי שהאדמה תבלע אותי – רק לא לצאת לרכב בגשם המפחיד הזה. קרן, ברגישות האופיינית לה, מייד קלטה אותי. בשקט, וממקום של קבלה אמיתית, אמרה לי שמותר לעלות לרכב, שזה בסדר, שאני לא חייבת על ההתחלה להיות גיבורה גדולה. וזה עזר. כל כך עזר. הידיעה שבקבוצה הזו מותר גם לוותר, בלי שאף אחד ישפוט אותך, ולעלות לרכב, החזיקה אותי. לאורך כל הרכיבה, בקטעים הקשים, ידעתי שאם יהיה לי קשה מדי – אני אעלה לרכב (לא עליתי בסוף, אבל הייתי מאוד קרובה…)
ולאט לאט קיבלתי בטחון ברכיבה ההיא. בהתחלה, כשעוד הייתי משותקת מפחד, ורכבתי מאחור, מאוד מאחור, הופיע כרמי. שאל אם הכל בסדר. האמת הכל ממש לא היה בסדר, אבל משום מה אמרתי כן בקול קטן ומפוחד, ושתקתי. וכרמי הבין, רכב לידי בשקט, מקרין הרבה בטחון. משדר לי שזה בסדר, ושאני אקח את הזמן שלי. וכך רכבנו, כרמי לצידי, עוזר, זורק טיפים מדי פעם, רכב הליווי צמוד אלי מאחור, עד שהעזתי להתקרב לפלוטון. למדתי לתפוס גלגל גם בגשם (עד היום אני זוכרת שהגלגל של אדוה היה חביב עלי במיוחד: יציב, קצב קבוע, לא מזגזג). בהפסקה, הופיעה קרן מהרכב, כמו מלאך גואל, עם תרמוס של תה חם ומתוק שחימם אותנו. וחימם את הלב. כבר אז היינו קבוצה לא הומוגנית, והראשונים התאימו את עצמם לקצב של האחרונים. או שרכבנו קדימה, ואז הסתובבנו לאסוף את האחרונים. ובעליות, כרמי הופיע מאחור ודחף את מי שהתקשה (ממש כמו שאודי וליאור ואחרים עושים היום). ברכיבה ההיא גם למדתי להכיר את אבי, שכבר אז רכב תמיד ראשון, את מאיר עם השקט נוסך הבטחון שלו (גם כשנכנסנו לשלולית ענקית עם בור, והמים הגיעו עד לקרסולים, זוכר מאיר?), את נועם, שהוביל את כולנו מהר ובבטחה, ואת הדר, שכמוני ניסה להבין מי נגד מי ומה עושים כאן…
שני דברים טובים קרו לי בעקבות הרכיבה הרטובה ההיא: קיבלתי עוד קצת בטחון על האופנים (מכירים את התחושה של אחרי התמודדות עם משהו קשה ומפחיד במיוחד, התחושה שכל השאר “קטן עלי”?). והבנתי שיש משהו מיוחד בקבוצה הזו. של שותפות, של אכפתיות, ושל קבלה אמיתית. לא מפליא שהגעתי לקבוצה באופן זמני, לחודש חודשיים, רק ללמוד קצת טכניקה ולקבל בטחון. והתאהבתי, ונשארתי.
השותפות
ואתמול, שוב רכבתי רכיבת שבת רטובה במיוחד. ועדין ראיתי את אותה שותפות ואכפתיות וקבלה אמיתית שהתאהבתי בהם. את הסיבובים שעשינו שוב ושוב בשביל לאסוף את מי שמצא עצמו מאחור. את תומר (אתה פשוט נשמה טובה!), שויתר על ההפסקה בנחשון, וחזר אחורה ללוות את האחרונים. ואז כולנו הצטרפנו הסתובבנו וחזרנו לאחור. הפעם כרמי היה ברכב ליווי, ולא עשה לנו הנחות, צפצוף אחד בעליה, וכולנו מתחילים לפוצץ ב-E2 (וגם קצת E3 , אבל אל תגלו לכרמי (-;). אבל בסוף הירידה, כמובן שמסתובבים וחוזרים להיפגש עם האחרונים. כל כך שונה ממה שקורה בקבוצות אחרות שרכבתי בהן, ששם אם נשארת לבד – אז אתה לבד, עד הסוף, או לפחות עד שתבלע את כבודך ותזעיק רכב ליווי לחלץ אותך (כן, שם זה נחשב לחולשה, להפסד, לעלות לרכב ליווי).
אז ועכשיו
לקראת סוף הרכיבה כבר התחיל גשם חזק. ממש נרטבתי. היה לי קר. עלו בי מחשבות נוגות, על החימום שבטח יש אצל כרמי באוטו, ועל כמה רטוב לי. כולנו נרטבנו, כולנו התכנסנו בתוך עצמנו. חלקנו התמודדנו ברכיבה משותפת, בנסיון להתחמם קצת בתוך הפלוטון, בלי הרוח המקפיאה על הבגדים הרטובים. חלקנו (ואני ביניהם) דהרנו קדימה בנסיון לא להוריד דופק יותר מדי ולהתחמם. וחשבתי לי…
חשבתי על הדרך הארוכה שעשיתי מאז אותה רכיבה מיוחדת לפני שנה. אני היום שונה. רוכבת שונה (כן, התחלתי לחשוב על עצמי כרוכבת). ספורטאית שונה (ואני אפילו לפעמים חושבת על עצמי כספורטאית – עוד שינוי מהשנה האחרונה). חשבתי על כמה התפתחתי, באופן אישי, וכמה למדתי ואני עדין לומדת מכרמי. איך להתחרות ולהתמודד עם מה שמפחיד אותי, וגם איך לא להתחרות (זוכרים כמה הייתי גאה אחרי חריש – תחרות האימון הראשונה שלי?). למדתי איך להתכונן מנטלית לתחרות (עד היום לפני כל תחרות: אופנים, טריאתלון, או אפילו חצי מרתון בריצה – אני צריכה את התדריך של כרמי, כחלק מההכנה המנטלית), והיום אני לומדת (לצערי) איך להתמודד עם פציעות, אבל באופן שונה ממה שהתמודדתי בעבר, ושוב כרמי מוביל אותי יד ביד עם הרבה סבלנות גם בהתמודדות הזו.
וחשבתי על כמה אני קשורה לאנשים כאן. וכמה קשה לי עם מה שקורה עכשיו. כמה הרבה קיבלתי, ואני עדין מקבלת מכל אחד ואחד מכם: אודי, מאיר,ליאור, תומר, דורון, דגנית, הדר והדר, אבי, מיכל, מירב, קרן, רוחיק, סמדר ויסלחו לי כל אלו שלא הזכרתי כאן בשם, אבל יש לכם מקום חם אצלי בלב.
ומה הלאה?
ומה הלאה? יש לי עוד המון מה ללמוד, ודרך ארוכה להתקדם בה. ככל שאני לומדת יותר על האופנים, ומקבלת יותר בטחון, אני גם קולטת כמה עוד יש לי להתקדם. ואני רוצה להמשיך וללכת בדרך הזו ביחד איתכם.
ואני מאמינה, אני באמת מאמינה שאנחנו יכולים להמשיך וללכת בדרך הזו ביחד. חלק מאיתנו עשו את הבחירה (הלגיטימית) ללכת בדרך אחרת, והפרידה הזו עצובה לי. ועצובה לכולנו. אבל זה חלק מהחיים. ולצערי אני מבינה שבעולם האופנים הדברים האלה מתרכזים במיוחד עכשיו, בתקופה הזו של רישום לאיגוד. אבל אם רק נרצה מספיק (ואני מאמינה שאנחנו רוצים) נוכל להמשיך ביחד. וכמו שלפני שנה עדין היו חזקים יותר ופחות (ומי מאיתנו לא נופל על יום שהוא פחות חזק?) ועדין התחלנו וסיימנו יחד, כקבוצה, נוכל למצוא את הדרך ולהמשיך בזה. ונוכל לתת ולקבל כל כך הרבה אחד מהשני.
