זו כותבת על כמה רצתי ועל שעון
וזה כותב שהוא טיפס המון,
אחד כותב על שיא שנשבר
ואחר נתן בראש לכל מי שאותו עבר,
אחת מודה על עזרה הדדית
ואחד קרע עליות בתזזית,
אחת מתארת תחרות ראשונה
תוצאות להתהדר בהן בכל השכונה,
זו רק עכשיו נחתה מחו”ל
וזה באופניו החדשים קרע את המסלול,
אחת נוסעת לעזור ולעודד
ואחד לא משאיר חברה לבד להתמודד,
ואני הקטן בכלל מה רציתי
לרכב לבד באופן תמציתי,
בשבת בבוקר לדווש קצת שעות
ואולי לפעמים לבית אריה לעלות,
וגם על הדרך מניתוח להחלים
ואת רוכב ישראל רק להשלים,
וזהו לא ידעתי שיש ספורט
ולא חשבתי שלקבוצה ארצה לחכות,
אבל מה לעשות זו פשוט עובדה
שבראשון בבוקר, עוד לפני העבודה,
חושבים מה אחד לשני נספר ומה נכתוב
ושאת האימונים בקבוצה נמשיך לאהוב,
אז יש קומונה או אין קומונה
תסתכלו לבד בתוך התמונה,
תראו, ואני כבר חוזר על עצמי
קבוצה נדירה, זה אמת זה לא דמיוני,
של קרובים רחוקים שביחד רוכבים
ואחד את השני מעריכים ואוהבים,
זה המצב אי אפשר להתכחש
זה x-team אבל זה מה שיש.
ותודה מיוחדת מוגשת למור
בחורף את ליבנו מחממת כמו קמין של אטמור,
משתפת ברגשותיה את כולנו ביחד
כולנו (אני מאמין) מוחאים לך כפיים בקצב אחד,
עלי והמשיכי עם הרבה נחישות
בריאות, אושר וללא תשישות,
אחרי “חצי איש” יבוא ההמשך
ואנו ביראה נמשיך ללחש,
כולם לזוז, זו מור מתאמנת כמו שלא ייאמן
היא כבר גומרת את ה- IronMan .
