היה לי שבוע קשה. מהשבועות המטורפים שהאיזון החשוב כל כך של משפחה, קריירה ותחביב ממלא ומספק אך תובעני – הופר.
העבודה השתלטה לי על כל הזמן שלי השבוע. ישיבות הנהלה עם אורחים מחו”ל, יום עבודה שמתחיל מוקדם בבוקר, ומסתיים מאוחר בלילה. מעט מאוד זוגיות, מעט מאוד משפחה, מעט תחביב (מזל שאני מתחילה השכם בבוקר) והרבה לחץ.
סיימתי את השבוע בהצלחה, השגתי את כל מטרותי ויותר מכך, אבל הרגשתי עייפה ומרוקנת.
והיום בבוקר הגיעה (לא באופן בלתי צפוי) נפילת מתח. קמתי בתחושה של ואקום, ריקנות וחוסר חשק. חשבתי שרכיבה רגועה עם עצמי, עם המחשבות שלי, עם המוזיקה האהובה עלי תשפר את זה. הייתי זקוקה לזמן הרגוע הזה של הלבד, וזה באמת עזר, אבל רק קצת.
ואז בסיום הרכיבה שלי, לקראת שבע וחצי חזרתי לגבעה לפגוש אתכם. ופגשתי את הדר ו. שקיבל אותי בחיוך רחב, ומילה טובה (איך, איך תמיד אתה מצליח לפרגן ככה?). ורכבתי עם דורון, וסיפרתי לו על השבוע שהיה, והוא הבין, הבין בדיוק מה עובר עלי. וקשקשנו עוד על השילוב הזה של ספורט וקריירה, ועל היחס של הקולגות המקצועיים לתחביב הזה, ונרגעתי…
ולאט לאט הופיעו שאר החברה, עם בוקר טוב וחיוך: מאיר, אודי וכרמי, אדוה עם חיוך רחב ובוקר טוב, מירב וכל השאר. ורכבנו בנינוחות, בזוגות זוגות, קולות הפטפוט השקטים מסביב, ואני מרגישה שאני מתחילה לחזור לעצמי. ולחזור להיות חלק מהקבוצה הזו.
היום יותר מתמיד היה לי חשוב להיות בבית לשגרה של שישי בבוקר. ללכת יד ביד עם מיה לבית ספר ולהקשיב לפטפוטים העליזים שלה, לקבל את רשימת הבקשות השבועית של תומר מהסופר (הרבה סוכריות על מקל) ובעיקר להנות מכמה שעות שקטות של זוגיות כשהילדים בבית ספר. ולכן לא הספקתי לרכב איתכם הרבה. רבע שעה בקושי.
אבל בדרך חזרה הביתה, באוטו, חשבתי לעצמי כמה שאני במקום שונה ממה שהייתי בנסיעה באוטו בדרך הלוך. רגועה, מחייכת, מזמזמת לי שירים (משום מה נתקע לי בראש: “רק מילה טובה, או שתיים, לא יותר מזה”) – חזרתי להיות אני.
וחשבתי לעצמי כמה שהיא צדקה: אין כמו החיבוק החם של XTEAM
