לגעת בשמיים

אצלי התחרות הזו התחילה בלב. זמן קצר אחרי סיום חצי איש ברזל בכינרת, מתפרסמת ידיעה בשוונג על האפשרות לקיום הישראמן באילת, והלב קופץ מהתרגשות. אני בפנים… מכאן מתחיל מסע ארוך, שעליו מנצח ביד רמה כרמי, המאמן שלי. מסע שמתחיל עם בניית בסיס אירובי רחב, ולאט לאט אימונים שהולכים ומתעצמים. והאמת, טוב לי עם זה, מטרה ברורה מול העיניים, אימונים ארוכים, ואני נהנית.

התוצאות מתחילות להופיע. ההשקעה עצומה, בעיקר הצורך להתאמן הרבה מאוד לבד, כי העונה שלי בנויה הפוך משאר הקבוצה. אבל לאט לאט התוצאות מתחילות להופיע. המהירות עולה, גם באופניים, וגם בריצה, ובלי להרגיש אני שוברת עוד ועוד שיאים שלי. איזה כיף.

בום, טרח, מה קרה? חודש לפני הישראמן, אימון שבת שגרתי, מסתיים בבית החולים אחרי התרסקות ב-60 קמ”ש. כאן מקבל המסע תפנית חדה, בנסיון עיקש לחזור לתפקוד, לחזור לכושר. התהליך איטי ומתסכל, אבל אני לא מסוגלת לוותר על החלום. ברור לי שעל קו הזינוק אני אתייצב.

27.2.09 ואני עם כתף פצועה, מפרק ירך שעוד מחלים מההתרסקות, וחיוך של אושר. אני כאן!

זינוק עם שחר, וכולנו במים. סיבוב שני של השחייה, והכתף כבר מתחילה להשמיע קולות של “מיציתי”, זה כואב, ממש כואב. אני מחפשת את הקייק שיחלץ אותי אל החוף, אבל עוד לא. הגעתי עד כאן ואני לא מוכנה לפרוש, עוד לא. לאט לאט הכאבים מתגברים. אני נושמת כל שלוש, ועם כל נשימה מנסה להחליט אם אני מסוגלת להמשיך או לא. 1.2.3 ממשיכה. 1.2.3 ממשיכה. הכאבים בלתי נסבלים ואז אני מגיעה למצוף האחרון, מכאן כבר רואים את החוף, ופתאום כבר לא אכפת לי מכלום, רק לסיים את השחייה.

על האופניים אני מאושרת. מרגישה בנוח. על ההתחלה אני לא מפסיקה לעקוף. עוקפת עוד ועוד, מעודדת את הנשים שאני חולפת על פניהן בדרך, ומאושרת. מגיעים לנטפים, והעלייה פשוט טסה לי בין הרגליים. שוב ושוב אני מתבייתת על רוכב שלפני, מגיעה אליו, ועוקפת וממשיכה.

לגעת בשמיים. גבוה למעלה, על הרי אילת, נופים מדהימים, ואני חושבת לעצמי שעכשיו אני מבינה את ההרגשה של לגעת בשמיים. בתחרויות מהסוג הזה יש רגעי התעלות מדהימים, ואני מתענגת עליהם. הרגליים עובדות, הגוף סובל, ואני פשוט מאושרת. מרגישה הכי בת מזל בעולם, לצאת מהתרסקות כזו וחודש אחרי כבר להיות כאן על האופניים בתוך כל הקסם הזה. יש לי תכנית מסודרת, ואני נצמדת אליה באדיקות. אוכל, שתייה, עצימות. מקפידה לעבוד כמו שצריך עם סיבובי רגלים, פלטה כשרק אפשר, טסה בירידות, ומנצלת את המומנט בעליות. יש רוח פנים בהתחלה, אבל אני מעדיפה את זה ככה. רוח פנים עכשיו, זה רוח גב בחזרה. יותר טוב (איזה נאיבית).

מכות רוח. לפני נקודת הסיבוב יש רוח גב מטורפת, ואני טסה במהירויות בלתי שפויות בעליל. מסתובבת, ועכשיו זה רוח פנים. הרוח הולכת ומתגברת, זה לא צחוק. רוחות צד מטורפות שמאיימות להעיף את האופניים. כרוכבת כביש מנוסה, יש לי כאן יתרון, אני שומרת על האופניים יציבות. אבל הרוכבים שלפני מתעופפים ברוח כמו בובות נייר. רגע אחד הם בצד ימין, ובמשנהו, האופניים מקפצות לנתיב הנגדי. מזל שלא היו רוכבים ממול – אחרת זה היה נגמר באסון. צריך כאן ריכוז עילאי, אין מקום לאירובר, הרוחות משתוללות, מדי פעם מחליפות כיוון בפתאומיות.

המשבר – רגליים חלולות. תמיד שמעתי את הביטוי “רגליים חלולות”, ואף פעם לא הבנתי אותו. עד היום, עד הקילומטר ה-70 לרכיבה. הרגליים פשוט מתרוקנות, אין בהן כלום. הדופק צונח מטה מטה, מכאן ועד סוף הרכיבה אני בדופק של AR. איזה משבר. אני סובלת. קר לי. מנסה כל טריק אפשרי, קמה ועומדת על האופניים, יושבת בסל”ד מהיר, אבל פשוט אין שם כלום. מכאן ועד סוף הרכיבה אני במאבק עם הרגליים החלולות שלי. מנסה לא להשבר מנטלית. מזכירה לעצמי שגם ביום רע אני יכולה להוציא תחרות טובה. פה ושם עוקפים אותי, אבל גם אני מצליחה עדיין לעקוף אחרים. במיוחד בעליות. רוכבים אחרים מנסים לתת לי פייט בעליה, כשאני עוקפת אותם, ואחרי כמה נסיונות מתייאשים ונעלמים מאחורי. אני מנסה למזער נזקים עם שימוש נכון בהילוכים. במיוחד בירידות ובעליות שמגיעות מיד אחריהן. ואחרי שעה של סבל זה נגמר, אני חזרה בנטפים.

בהחלפה מטפלים בי כמו בתינוקת. המתנדבים המדהימים מייד מקיפים אותי, לוקחים לי את האופניים, מושיבים אותי על כיסא, עוזרים לי להחליף בגדים, משקים אותי, טלי (של דורון) מכריחה אותי לדחוף בננה, ואני יוצאת לריצה.

המסלול הכי יפה בעולם. בריצה אני מתאוששת. סוף סוף מתחממת קצת, והרגליים חוזרות לתפקד. אני טסה את הירידה בנטפים, משוחררת, גוף קדימה, סופגת את הנוף המדהים שנפרש לפני. נופי המדבר המדהימים, הצבעים המשכרים, ומעבר לכל עיקול נפרש לתחתי מפרש אילת.  איזה קסם, איזה יופי, זה נראה לי המסלול הכי יפה בעולם. איזה כיף להיות אני.

לא מפסיקה לעקוף בריצה. בקילומטר השישי מופיעה הבחילה. הפעם אני לא נבהלת, אני מוכנה אליה, יודעת שהיא כאן איתי עד סוף התחרות, ומוכנה אליה. יש לי עלי מים, למקרה הקאה, ואני לא נכנעת לבחילה. ממשיכה קדימה במלוא הקצב. עוברת כיכר, ועוד כיכר, מקבלת עידוד מרוכבות אופניים מקסימות שעוברות שם לידי, ומתענגת. האימונים של ריצה בירידה אחרי רכיבות ארוכות עשו את שלהם, הגוף פשוט זורם עם הירידה. אני לא מפסיקה לעקוף. אפילו מפרק הירך שלי משתף פעולה ולא כואב (לא לדאוג, אחרי התחרות הוא יזכר בזה וישמיע את שלו).

שובה של הרוח. מגיעה למטה, ומגלה בחזרה את הרוח. הקצב יורד. מאבק אמיתי, ואני סופרת קילומטרים לסיום. עוד קילומטר, ועוד קילומטר. זה כבר הסוף. בקילומטר ה-16 אני קולטת שאף אחד לא עקף אותי, ואני לעומת זאת עקפתי לא מעט. מעכשיו ועד סיום הריצה אף אחד לא יעקוף אותי.

הסיום קרוב מאי פעם. מגיעה סוף סוף לצומת אבוקדו המיוחלת ופונה ימינה, הסיום קרוב מאי פעם, אבל הרוח אכזרית. הכובע שלי נכנע לרוח ומתעופף מהראש. אני תופסת אותו, ומחליטה להמשיך בלי כובע. לא אכפת לי מהשמש, אבל המחשבה של לרוץ לאחור לאסוף אותו שוב בלתי נסבלת. אני מגיעה לים. הים האדום הוא אחד החביבים עלי לריצה, מראה מדהים, אבל אני כבר לא במצב להנות מהנוף. רק קו הסיום נמצא לי בראש. צעד ועוד צעד, עוברת גשר, רצה על הטיילת. הגוף גמור, אנשים מסתכלים עלי במבטי תדהמה ולי יש רק דבר אחד בראש: קו הסיום.

ופתאום, זה שם! מחכה לי למעלה, רצה בכל הכוח, ומתפוצצת מאושר. עשיתי את זה! כנגד כל הסיכויים, אחרי התרסקות מטורפת, עם פציעה ופשוט עשיתי את זה. אני גאה בעצמי בטירוף. עשיתי את זה!

אחרי. הרגליים שוב חלולות, כל הגוף מרוקן, ואני פשוט קורסת ליד קיר סמוך ומתרכזת בלא להתעלף. אין לי הפעם אף אחד איתי שיסייע, אסור לי להתעלף. אילן מרמת השרון מופיע כמו מלאך גואל ומתחיל להשקות אותי בקולה – משקה התאוששות אולטימטיבי. מישהו מבחין בפנים החיוורות שלי ורץ ומכסה אותי במעיל, שאני לא אתקרר. לאט לאט אני מתאוששת.

ולסטטיסטיקות: 6:55 (כולל שעה עם רגליים חלולות ודופק של שחרור), שנייה בקטגוריה (אחרי נינה פקרמן המקצוענית – בשבילי זה כבוד גדול) ושלישית כללי!!!! אני מרוצה. מסתבר שגם ביום רע, ועם פציעה, אני יכולה לעשות תחרות טובה.

להתראות בשנה הבאה.

ואי אפשר בלי תודה:

למשפחה האהובה שלי, לבני והילדים, שגילו סבלנות אין קץ בדרך הארוכה הזו, שבלעדיהם, ובלי התמיכה שלהם לא הייתי יכולה לעשות את כל זה.

לכולכם, על הפרגון, על התמיכה, על שהייתם איתי ובשבילי לאורך כל הדרך.

ולכרמי, ששוב ידע לנווט אותי בבטחה בדרך הארוכה הזו, ובמיוחד היה שם בשבילי כשהייתי זקוקה לזה ברגעי השפל והייאוש, ובמיוחד אחרי ההתרסקות.