לאחר רכיבת ה-“מאה מייל” הנודעת גם בשם החיבה צימצורי, החלו להישמע קולות של “יופי של חימום”, “התחלה טובה” והתחילו להגיע הדלפות מכוונות לגבי השלב הבא.
בחודשים האחרונים החלו לנבוט כפטריות אחרי הגשם הממאן לבוא עוד ועוד פרטים לגבי המסלול, והמתח החל להיבנות, עד אשר הוחלט על התאריך, והשם העברי “מבצעעבדה” – גם בשל הדרך אשר בחלקה עוברת במסלול המקורי וגם בשל התאריך – 60 שנה בדיוק (פלוס 3 ימים) אחרי כיבוש אום רשרש והנפת דגל הדיו.
קומונת 4 אינטש רחשה וגעשה – מי מגיע, מי רוצה אבל לא יכול, מי שומר על שפיותו ומוותר, מי מאד מאד רוצה אבל נפצע ברגע האחרון ועוד כהנה וכהנה.
אל המשוואה הפעם נוסף גורם חדש – צימוק, דבר אשר יש להודות, עורר מעט תהיות בהתחלה, אבל בסופו של יום (ועל כך בהמשך) היה פשוט מושלם. דני וציפי לבית בזנר, עם אהבתם הגדולה והאמיתית הוסיפו נדבך לא מבוטל לחוויה
יום חמישי, 12.3.09 אחרה”צ – 18 המיועדים מתחילים לטפטף ולהגיע לנקודת המפגש בשדה בוקר לחגיגת אוכל ופסטה כמיטב המסורת אשר עוצבה עוד בימי הצימצורי.
במועדון העביר יורם את התדריך, אלא שהפעם המסלול כבר לא נכנס בגליון אחד והיה צורך בשלוש מפות שבילים רק כדי לכסות את סיפור הדרך. עוד הסבר מדני לגבי בטיחות, שטחי אש מארבים של הצבא (רק כדי שלא יירו בנו בטעות בלילה) ואנחנו הולכים לישון.
4:00 חושך מוחלט, כולם כבר ערוכים בחניה, התיקים מועמסים האופניים מצוחצחים וערוכים אלי קרב. כמה תמונות אחרונות של “לפני” מדליקים פנסים ויוצאים לדרך.
מפגרים, אבל אופטימיים.
הלילה המדברי האיר לנו פנים. היה פחות קר מהצפוי, והרכיבה עם הפנסים רבי העצמה היתה חוויה מדליקה. רוב המשתתפים הינם בוגרים (בדרך זו או אחרת) של הצימצורי, כך שהחלק הראשון של הדרך מוכר להם, ולא צפויות הפתעות. נותר להתרכז בקסם של החושך והשקט. אט אט החלה השמש לעלות, הפערים כבר החלו להיפתח והקבוצות החלו להתגבש לכדי מספר רוכבים בודדים, איש איש בקצב המתאים לו.
הרביעיה שלנו כללה את דודי ואוהד, שני חברה מדהימים, שהולכים לרכב את הטור טראנס אלפ (את אוהד פגשתם בכמה רכיבות שבת של הקבוצה). שלומית – המלכה הבלתי מעורערת של רכיבות האפיק, ואותי.
מראש קבענו לרכב ארבעתנו יחד לאורך כל הדרך תוך דגש על שתי מטרות – להנות ולסיים.
דווקא 60 הק”מ הראשונים עד ספיר אשר אמורים היו להיות garbage time ride הלכו לאט ופחות טוב מהצפוי, המסלול המוכר, עבר קצת לאט, אבל למרות עיכוב של שעה וחצי מהתכנון המקורי שלנו, המשכנו ופטימיים ולאט לאט נכנסנו לראש של הרכיבה. הרעיון הוא לרכב, ולהנות מהנוף, האויר, האוירה, ויש לציין הכל שיחק לטובתינו.
קיבלנו מזג אויר בהזמנה, שמיים כחולים, שמש מלטפת, ונופים כמו שרק המדבר שלנו יכול להציע. הרכיבה לאורך ציר המעיינות קצת משעממת אבל העליה לכוון רמת ברק סיפקה לנו כמה נופים מדהימים כשגולת הכותרת הירידה לנחל פארן.
ואז, תוך כדי רכיבה רגועה על שביל רחב, מצאתי את עצמי בלי שום סיבה נראית לעין מרוח על השביל, מקופל בשלדה בצורה שגם אם הייתי מנסה לא הייתי מצליח לשחזר (כנראה שאחרי 90ק”מ רמת הריכוז נפגעת קצת, ואבן קטנטנה שאני בכלל לא סופר בוים רגיל פשוט מרחה אותי), הנזק העיקרי התגלה בצורת קראנק XTR מוטח בעצמה בשריר תאומים עייף מה שביטל לחלוטין את היכולת להשתמש בשריר הנ”ל בהמשך הרכיבה. מעכשיו הדיווש עם רגל שמאל ב”פוינט” בלבד. אבל לא נורא, רק עוד 140 ק”מ וזהו.
10 ק”מ והגענו לכביש, בואך צומת ציחור. שם חיכו לנו זני וציפי כדי לוודא שהכל בסדר, חייכו חיוך גדול והמשיכו לאילת. אנחנו התגלגלנו לשיטים – אשרם במדבר. מבעוד מועד דאגה שלומית להזמין לנו ארוחת פסטה, וכך מצאנו את עצמנו מרוחים על המזרנים, מנשנשים פסטה ונהנים מה-feeding zone הכי טוב שהיה לי בחיים. כל כך טוב שלא עזבנו אותו במשך שעה וחצי – התאוששות שהייתה חשובה לכולנו.
מאוששים יצאנו לדרך – עוד שעה מחשיך ואנחנו רוצים לסיים את קטע הכביש (30 ק”מ) באור יום.
רוצים זה טוב, אבל לא מספיק, לבסיס עבדה הגענו בחושך מוחלט. הדלקנו פנסים ויצאנו לרכיבת לילה קסומה לאורכו של השביל הירוק והארוך – 27 ק”מ של רכיבה כשחושך מוחלט מסביב, שמים זרועי כוכבים, זריחת ירח מרהיבה ממזרח – קסם שרק המדבר יכול להעניק.
בסביבות השעה 22:00 כבר ראינו את אורות הרכב שחיכה על כביש 12,שם פגשנו את אמנון ומוטי (מוטי עם תפרים בלחי) אשר בשל פציעתו של מוטי עשו את הדרך למחסום על הכביש, וחיכו לנו כדי לרכב את שארית הדרך לאילת יחדיו. התחלנו לפדל… המראה של מפרץ אילת ועקבה בלילה, ממרומי הרי אילת משכר בפני עצמו, עצרנו כדי לשאוף קצת מהמראות, לצלם ושעטנו למטה לכוון נחל שלמה. הנחל מוגדר שטח צבאי סגור בלילה, אך בזכות עקשנותו של דני התקבל אישור מיוחד לתת לחבורה הבלתי שפויה לסיים את המסע הבלתי מוסבר ב-6 ק”מ של ירידה בתוך הנחל הישר אל הסככה המאולתרת שהוקמה בשטח.
כשהגענו חיכו לנו בני הזוג בזנר הנפלאים עם מרק חם, פסטה, בירות והמון חיוכים ואהבה. זה הזמן להודות להם. אני לא מכיר שום גוף מסחרי שהיה לוקח על עצמו ארגון של אירוע הזוי וכ”כ לא רווחי. אין ספק כי אהבת התחום והרוכבים היא זו שמניעה אותם, וזה ניכר בכל צעד ומעשה שלהם.
נפלנו שדודים על מחצלת קש, מתחת לסככת רשת, וישנתי, אוי איך ישנתי. בבוקר (5:30) התעוררתי למגע מוזר על פני. פקחתי את עיני וראיתי שאני בתוך רשת.
מסתבר (כך סיפר לנו דני) כי בלילה החלה רוח נוראית אשר הפילה את הסככה על כל מי שישן בה. למרבה ההפתעה (או שלא) אף אחד לא התעורר, זה פשוט לא הזיז לאף אחד, כולם המשיכו לישון מכוסים ברשת הצללה – כמו דגים ברשת.
6:00 – האוטובוס מתייצב, מעמיסים עליו הכל, נוסעים לשדה בוקר והפנטזיה הבאה כבר נרקמת…
400 ק”מ
תם ולא נשלם
