הולך להתייעץ עם איציק וגליקמן, חברי הנהלת האיגוד סקציית הרים. גם הם לא סגורים על עצמו. איציק: “אם אני בשירותים 45 דקות זה אומר לקום ב-04.00. אין מצב. לא בא”. גליקמן: ” אימון בכביש בלי רכב בפחות מ-40 ש”ח לשעה! יותר זול מאוזון. נותנים לך – לא תיקח?”. בעיה בעיה. מה עושים? הפתרון מוכר, ידוע וחד- משמעי. אני נרשם. מסתבר שההחלטה מעולה סוף הדרך. קודם כל, קר-לי ש’ הקרציה יורד מהגב שלי. שנית כל, וזה העיקר – הרישום זה לא סוף פסוק. אלוהים גדול. לא אלמן ישראל. אם לא יירד גשם ולא יבטלו את התחרות בטוב תמיד אפשר ל’מתוח’ שריר באיזה פירמידה בתקופת ה’חידוד’ (מי שיודע מה זה בדיוק, שירים יד!) או להקריץ תירוץ אחר (לדוגמא: ע”ע – השפעת של כרמי). לרישום יתרונות נוספים. פטור מעבודות רס”ר, פטור מנהג מלווה ופטור מעבודות מטבח. מים, עוגות וקפה יחלקו המטומטמים שהודיעו מראש שהם לא משתתפים. בקיצור: השבועיים הבאים עוברים עלי בנעימים. טפיחות על השכם. מבטי הערצה בקפה בלבלה (תזמין תה וסנדוויץ טונה בלחם קל – קבל קפה וחביתה בלחם כפרי). חוץ מזה, בפעם הראשונה אני שותף בכיר בתדריכים ה’טקטיים’ המתוחכמים של קר-לי ש’: “אתה ואבי עוברים את הקדטים כבר בסיבוב הראשון ומושכים את קארן ובתיה לגמר”; “תנו להם להרגיש שהרכיבה קטנה עליכם: את העליות אתם רוכבים בפלטה 12 ובירידות מורידים לקטנה 19 ומאיצים”; “אם אתם ששה – תתפצלו לשתי קבוצות של ארבע ותנו להם בראש” (הרעיון שלי – להתחיל לאט לאט, לפגר, ולתת להם הרגשה שאנחנו לא שווים כלום – לא עבר). התחרות מתקרבת והמצב מה זה הולך ומשתפר. לא חידוד, לא פירמידה, לא שריר, לא שפעת ולא נעליים. אלוהים אתי. לפי מכ”מ עננים מסתמן בשבת בנגבה שבר ענן, סוף העונה. בערב התחרות הולך לישון עם שיר בלב. קם ב- 04.30 מאושר. הכל הולך לפי התכנית. טיפ טף טיפות המים, גשם גשם משמיים. תוק תוק על החלון. נדמה לי אפילו ששמעתי ברד. המורל עולה. עונג שבת. יבטלו על בטוח ואם לא – תמיד נוכל לפרוש מטעמי בטיחות. ברמזורית, ביציאה מרמה”ש, בלי תאום מראש, נתקל באיציק וגליקמן. אחד שותה קולה זירו מתוך שינה ואחד מלטף נייר טואלט. נוסעים אחד אחרי השניים. איציק וגליקמן עושים אימון אינטרוולים – 80-120-80-120 (נדמה לי שראיתי אותם מתחלפים בנהיגה). עד אשקלון הכל מתקתק לפי המכ”מ. המגבים על מצב מהיר. גשום בסבבה. אלא, שמכאן ואילך המזל עושה תפנית חדה. באשקלון מצטרף אלינו ליווי של שני שוטרים רכובים ומאותו רגע האופק מתקדר, כלומר – מתבהר. הגשם נפסק לחלוטין ומתברר שבנגבה ממש יבש. אין גשם. אפילו לא זרזיף או טיפה סרוחה. אני ב’שוקית’ מוחלטת. לא יכול להיות. עוצרים בחנייה. הלם קרב מלא. תן תעודה. קח צ’יפ. תרכיב גלגל. תבדוק אוויר, מים ואור ברקס. פועל על מצב אוטומט. הכל עובר על-ידי. בינתיים, באיזור הזינוק מתגבשות שתי קבוצות. המעודדים בקרוקס, נעלי לק ומעילי פרווה בוצעים עוגת תפוחים חמה וגומעים בנחת קקאו חם והדבילים שנרשמו לתחרות שפופים ורועדים מקור. איך יוצאים מהשטות הזאת עכשיו. לא מסוגל לחשוב בבהירות. ניגש לקר-לי ש’ וכל מה שיוצא לי זה: “לא הספקתי להתחמם” דרדלה טפשי. “תתחמם ב-4 הסיבובים הראשונים ואז תן ספרינט סיום” says coach. גאוני. איך לא חשבתי על זה בעצמי. נתיב המילוט האידיוטי נכשל. מתבונן בשמיים. מאין יבוא עזרי. כשלא הולך אז לא הולך. ענן התקווה האחרון נגוז דרומה. קרני שמש חמימות מפציעות ברקיע. 10 דקות לזינוק. מתייצב על הקו. פיפי. ג’ל אנרגיה בטעם תפוז מגעיל. 9, 8, 7, מתבונן בעוד חולצות ירוקות עגומות מסביבי. הי. בי. הי. בי. 6, 5, 4, איציק וגליקמן יוצאים לדרך. 3, 2, 1, ומי אם לא אבי רז נתקע לי לפני הפרצוף. בהצלחה אחי. בהצלחה אחותך הצולעת. הופ שריקה ואני על האוכף. גורל אכזר. הפלטון יוצא. שוב אכלתי אותה. אינען דין דינאק המכ”מ עננים. קארן! בתיה! חכו! מתפצל לארבע ותכף בא.
חלק ב’ – התחרות לא ממש זוכר מה היה.
