TDF – יום 12 – ברטי: “של(ו)ק אחד יותר מדי”

מעט על טיפוס :
ברמות האלה שם המשחק הוא הקצב וליתר דיוק שינויי הקצב במהלך הטיפוס. כולם יכולים לטפס ( “בזמנם החופשי” ), אפילו הספרינטרים, מנופחי הרגליים ו- “כבדי המשקל”, אמנם תמיד אחרונים אבל מסיימים.

הדרך הנוחה ביותר לטפס ב- X זמן , היא בקצב קבוע. 

מדוע? 
מפני שהגוף יכול להתמודד טוב יותר עם שינויים איטיים יותר ו/או מדורגים יותר (בכל זאת הרי מדובר בשיפוע לאורך קילומטרים), הן מבחינת הדופק והן מבחינת תצרוכת החמצן.

הדרך הקשה ביותר לטפס היא בקצבים משתנים – אינטרוואלים (ועל זה אפשר לאלתר מרווחים משתנים ביניהם) אבל במטרה עדיין לסיים באותו X זמן ובוודאי אם המטרה לפחות זמן מזה.

מדוע?
אז הגוף נאלץ לסבול הן מבחינת שינויי דופק ו/או חריגה/ קירבה לדופק מקסימלי אפקטיבי (לפני חימצון) הן מבחינת רמות חמצן כולל וכן סכנת חימצון של שרירי הרגליים מבלי שעומדים לרשות הרוכב תוואי נוח (למשל מישור/ירידה) ו/או מספיק זמן כדי להתאושש (עד האינטרוואל הבא).

תסריט הבסיס מתאוריה למעשה :

נניח שקצב ה- X הוא הזמן שלוקח לרוכב טופ 10 לרכב את העלייה.

אזי ראשית יש להעלות את הקצב של הדבוקה ל קצב ה- X שרק המועמדים הגדולים ( הטופ 10) יכולים לעמוד בו. 
שהרי אם לא נעלה לפחות לקצב ה- X כל הדבוקה תגיע לפיסגה כאיש אחד.

אולם לאחר שדוללה הדבוקה נשארו המועמדים הגדולים.

שנית, היות שכל המועמדים הגדולים לניצחון בתחרות בינם לבין עצמם מניחים ( ובצדק לגבי רוכבים בעלי כושר דומה) שיכולים לטפס ב- X הזמן בקצב קבוע! 
אין מנוס מן המסקנה….

מסקנה : מי שרוצה להקדים את יריבו בעל כושר כללי דומה בדרך לפיסגה, אין ברירה אלא להתחיל לשחק עם הקצבים.

כפי שקורה בד”כ, המועמדים מתחילים את העלייה, כשהם רוכבים אחד ליד השני ללא מרווחים ביניהם, אם לא יתבצע שינוי ע”י אחד ו/או יותר רוכבים, כולם יגיעו יחדיו.

כל רוכב יכול להתמודד עם זה בדרכו האופיינית, אך החיים הופכים קשים יותר. (= דרגת הקושי עולה).

כך למעשה האינטרוולים בעצם מעמידים למבחן מדוקדק יותר את הבדלים בין הרוכבים בעלי כושר דומה, ל
משל : משקל, קאדנס, דופק, שרירים, חמצן, מצבור האנרגיה וכו’ והכל נבחן בזמן הספציפי של העלייה הספציפית. 
עד שנמצא את ההבדלים גם בין רוכבים דומים יחסית.
לכל ההבדלים ההאלה יש משמעות המתורגמת לזמן שבו הרוכב יסיים בסופו של דבר את הטיפוס כשהוא מתמודד עם שינויים אלה

וכעת אל הכרונולוגיה של היום:

בדרך לפיסגה הראשונה – 
הדבוקה שומרת על קצב נוח לכולם בראשות הקבוצה עם ווקליר לובש החולצה הצהובה (יורופקאר). בירידה ווקליר נופל אך מצליח לחזור לדבוקה.

בדרך לפיסגה השנייה – 
לאופאד טרק עולים להובלה ומגבירים את הקצב. מתחילות נשירות מהדבוקה גם של רוכבים חזקים שכנראה לא במיטבם (טוני מרתין (HTC, שישי בדירוג הכללי, חסינק, קב’ ראבובאנק – מוביל בקטגוריית הרוכב הטוב עד גיל 23, לואיס לאון סנצ’ז, ראבובאנק, מדורג 2).

בדרך לפיסגה השלישית והאחרונה – 
קב’ לאופרד טרק מגבירים את הקצב, עוד נשירות מן הדבוקה (קלודן, קב’ ראדיושאק, מדורג שמיני, נושר).

9 ק”מ לסיום, ליקויגאז נוטלת את ההובלה (שמידט ובאסו) ומביאה את הדבוקה לקצב שרק הרוכבים הבכירים ביותר מחזיקים מעמד (כעת אנו בקצב ה- X)  וכל השאר נושרים מן הדבוקה. 
ווקליר (חולצה צהובה), מפתיע כשהוא מחזיק מעמד עם הגדולים.

3.9 ק”מ לסיום מתחילים אינטרוולים של האחים שלק (ברוטציה, כל פעם שלק אחר), על היריבים האחרים.

1.1 ק”מ לסיום, ווקליר נושר (חולצה צהובה).

1 ק”מ לסיום אינטרוול אחרון של השלקיז (הפעם פראנק שלק) משאיר את המתמודדים מאחור 
(כדי לסיים ראשון בין המתמודדים – ירוויח 20 שניות עליהם ומגיע שלישי בסך הכל אחרי קבוצת הבריחה)

100 מ’ לסיום ,  קונטאדור נושר – יפסיד 14 שניות על המתמודדים האחרים.

תוצאות
ווקליר שומר על הצהובה, 
אחריו : פראנק שלק – 1:49 דק, אוואנס – 2:06 דק’, אנדי שלק – 2:17 דק’, 3:16 דק’, קונטאדור – 4:00 דק’.