בפעם הבאה אני מתעוררת באמבולנס, ללא יכולת לזוז, ללא יכולת לדבר. מגיעים למיון, הכל סביבי המולה ורעש, ובעיקר כואב. הכל כל כך כואב, ואני לא מסוגלת לדבר. לא מסוגלת לזוז. הזמן מרגיש כמו נצח, בזמן שאני שוכבת על הגב, מקובעת, ומרגישה את הדמעות זולגות ויורדות, ללא יכולת לנגב אותן. ללא יכולת להוציא קול.
אני רועדת ללא הפסקה, ושומעת סביבי אנשים מדברים: “היא בהלם, ורידים שקועים” ומרגישה עוד ועוד דקירות, עד שבסוף האינפוזיה בפנים. ואז אותו קול גואל ששואל: “כואב לך? את רוצה משהו לכאבים?” ואני זוכה להכיר מקרוב את המורפיום. המורפיום הגואל, המושיע. הימים הבאים מתאפיינים בכאבים. ים של כאבים. המורפיום ושאר משככי הכאבים הופכים לחברי הטובים ביותר. וזו היתה רק ההתחלה…
אני יוצאת מבית החולים עם רשימה ארוכה של פציעות וחבלות, כוויות, פציעת כתף, שיניים שבורות ולסת במצב לא ברור, וגולת הכותרת: שברים בגולגולת ובמפרקת (מה שנקרא “שבר סופרמן” על שם כריסטופר ריב שלא היה בר מזל כמוני). מכאן אני מתחילה בשורה ארוכה של טיפולים. כל רופא שאני פוגשת, טורח מייד להסביר לי כמה שאני “נס רפואי”. נס שאני בכלל בחיים ושרדתי את הפגיעה הזו, ונס שאני בכלל הולכת על שתי רגליים.
וכאן מתחילה הדרך שלי חזרה לעצמי. דרך שהתחילה אחרי ההתרסקות האיומה ההיא. אחרי אותו “נס רפואי” שבכלל שרדתי את הפגיעה הזו, שאני לא משותקת מהצוואר ומטה.
ינואר 2012: הר לעמק – האור שבקצה המנהרה
השבועות עוברים, הצוואר נתון בסד, והכאבים נמשכים בלי הפסקה. נסיון לחזור לעבודה, לחזור לשגרה, מסתיים בהפניה חוזרת למיון, ודרישה נחרצת של הרופא לנוח.
ובאותה תקופה, מושבתת לחלוטין, עם סד על הצוואר וכאבים, כאבים, כאבים הייתי בעיקר “נס רפואי מדוכא”. יודעת שמה שהיה, כבר לא יהיה יותר. לא רצה, לא מתאמנת, כלום. שבר כלי, אבל נס רפואי.
באותה התקופה, יעל מהפורום פרסמה בפייסבוק שלה שהיא מקימה רביעייה להר לעמק. מרוץ שליחים שנמשך על פני 215 קילומטרים, ביום ובלילה. מייד החלטתי שזה בדיוק מה שאני צריכה. אור בקצה המנהרה. אתגר שימשוך אותי החוצה מתוך הדכאון והייאוש.
וידאתי עם יעל, שידעה בדיוק מה מצבי, שהיא מוכנה לקבל אותי, עם כל הספקות הגדולים שסובבים את החזרה שלי לפעילות. יעל, בדרכה הייחודית הרגיעה אותי שמדובר ברביעייה רגועה ביותר, בלי לחץ, ו… נרשמנו.
פברואר 2012: שיקום – מתחילים מבראשית
מהרגע שנרשמנו כבר היתה לי מטרה, כבר היה למה לצפות, למה להתכונן. בפברואר הגיע האישור לחזור לפעילות – לא ריצה, אבל טריינר ואליפטי – התחלתי להתכונן.
בכל בוקר קמתי מוקדם לאימון טריינר או אליפטי. במקביל המון תרגילי חיזוק במשקל גוף, עבודה על יציבה, שרירי ליבה. ידעתי שלא יהיה לי הרבה זמן להתאמן בריצה עד הר לעמק. יהיו לי פחות מחודשיים ריצה להגיע מ-0 ל-58 ק”מ ורציתי להכין את הגוף הכי טוב שרק אפשר לקראת העומסים הגדולים.
בינתיים גם הרבה פיזיותרפיה ושיקום. תרגול עדין לשרירי הצוואר המנוונים אחרי חודשיים בסד. מתחילים מכלום – רק להזיז את העיניים (ובאופן מפליא אפילו זה מפעיל המון לחץ ומתח על הצוואר), ולאט לאט מעלים את העומס, ומחזירים את השליטה השרירית, את היציבות למפרק הצוואר.
התרגילים סיזיפים, ואפילו די מייאשים, אבל היתה לי מטרה מול העיניים, וידעתי שיש למה לצפות. עמוק בלב קיויתי שכל העבודה הקשה הזו תוכיח את עצמה, ותשתלם בגדול כשאני אוכל סוף סוף לחזור לרוץ. ולא התאכזבתי.
מרץ 2012: האושר הגדול: חזרה לריצה.
13 שבועות ויום אחרי התאונה, וסוף סוף הגיע האישור המיוחל לרוץ. באותו היום הייתי בנסיעת עסקים בארה”ב, ורק נחתתי בניו יורק בשעת בוקר מוקדמת (או שעת לילה מאוחרת). מרוב התרגשות וציפייה, לא יכולתי להתאפק ולחכות עד שיעלה האור. עם אור ראשון, עוד לפני שנכנסתי לחדר במלון, כבר יצאתי לרוץ.
הפיזיותרפיסט שלי הכתיב פרוטוקול נוקשה לחזרה לריצה שכלל הליכה וריצה לסירוגין. החלק הקשה ביותר היה ההליכה 
. למחרת כבר שדרגתי את הפרוטוקול לריצה והפסקות צילום לסירוגין, מה שגרם לפייסבוק שלי לחזור התמלא בתמונות ריצה וזריחה מרהיבות. מאותו היום התחיל הכיף. רצתי ורצתי ורצתי, הייתי צריכה לעצור בעצמי, כדי לא להסחף, כדי לא להגזים ולהפצע שוב.
מהבחינה הזו היתה לי חזרה חלומית לריצה: כל תרגילי השיקום, היציבה והפיזיותרפיה הוכיחו את עצמם, ובתוך זמן קצר כבר הגעתי לריצות של שעה וחצי, שעתיים ואפילו יותר.
אפריל 2012: למצוא אהבה חדשה: ריצות שטח
עוד חודש להר לעמק, ואני מגלה את האושר שבריצת שטח. מדי שבת אני נפגשת עם נועה, ביער בן שמן, ויוצאות לריצה. בהתחלה אנחנו רצות על השבילים הלבנים, אבל מהר מאוד אני משכנעת את נועה לרדת לסינגלים. ושם, בתוך כל הירוק הזה, עם הפריחה המטריפה והשקט של היער, אני מוצאת את האהבה החדשה שלי: ריצות שטח.
לאט לאט הולכת ומתגבשת חבורה קבועה, יחד עם עוד אורחות מזדמנות מפורום נשים בספורט. מדי שבת מחכה לנו מסלול חדש ומגוון בסינגלים בבן שמן. רוכבי האופניים מופתעים לגלות חבורת רצות בחצאיות שחולקת איתם את הסינגלים, ומופתעים אף יותר לגלות אותנו עוקפות אותם בקלילות בעליות.
משהו טוב קורה כאן: הרגליים מתחזקות, הקצב עולה, הריצה הופכת קלילה וזורמת. שרירי ה”סינגלים” שאחרי הריצות הראשונות כאבו כל כך, פתאום כבר לא מורגשים יותר. והכי חשוב: קיבלתי חזרה את הברק בעיניים.
מאי 2012: הר לעמק – שובם של הפרפרים
חודש מאי הגיע, והחיים מפילים עלי מכה חדשה כשאמא שלי מתאשפזת במצב קשה בבית חולים. פתאום כל החיים סובבים סביב הביקורים התכופים בבית חולים. בכלל חשבתי לבטל את ההשתתפות בהר לעמק. אבל זה מרוץ שליחים, ולא יכולתי לאכזב את הרביעייה שלי. בעצה אחת עם אבא שלי, שנושא בעול הגדול עכשיו ביחד איתי, החלטנו שמוותרים עלי ל-24 שעות. וכך זכיתי ל-24 שעות של ניתוק מהמציאות.
חמישי בבוקר, היום של הר לעמק, וקמתי בבוקר וגיליתי התרגשות. פרפרים. אושר של ציפייה לקראת הלא נודע.
סוף חלק א’ – המשך יבוא.
