בתא שטח שתחום ביער חרובית לכיוון תל עזקה, מצפה משואה ותל צפית
באמת אין מה לדאוג שנלך לאיבוד ויחד עם זאת ניווט חופשי טומן בחובו תמיד הפתעות…
לא תמיד טובות… ועלול להסתיים ב”קריזת על” כשאני מגלה שאחרי שג’יעג’ענו 10 ק”מ
אי אפשר להמשיך ועכשיו צריך לחזור הכל לנקודת המוצא או לחליפין
לטפס על הר אשפה כשאופנינו על כתפינו כדי לחבור לשביל שממשיך ממש מעבר להר הזבל…
לכאורה מדובר בשטח שאמור להיות סוג של שטוח אבל אז מסתבר שמי שסלל את השבילים
היה סדיסט והשביל למעשה בודק את קווי הגובה של הגבעות עולה ויורד עולה ויורד
מה שמאלץ את הרוכב להיות בסוג של אינטרוולים טבעיים ומעצבנים שכן
במקום רכיבת סבבה אני מגלה שאני נאלצת… להתאמץ…
אבל הנוף מאד פסטורלי, שקט מסביב, לוחמי סוף השבוע החמושים במגנים נשארו לטחון
את הסינגלים של יער חרובית, צבי טועה מקפץ בחינניות ממש מתחת לגלגלים שלנו
חיוויאי דואה ממש מעלינו, החיים דבש!
ואז אני מבחינה בעדר כבשים שרועה בשלווה ומשלים את התמונה הפסטורלית
אז זהו שלא!
איפה שיש כבשים, יש גם כלבי רועים מהזן המטורף והמפחיד… שאכן מתגלים להם רובצים בשלווה מתחת לעץ
לא עוברת שניה והחבורה דוהרת לכיוון שלנו תוך כדי נביחות, חשיפת שיניים והזלת ריר סנטימטר מהרגלים שלי…
ההיתקלות המוקדמת שלי עם כלב כנעני עצבני נגמרה בכך שחצי מהרגל שלי כמעט נתלשה על ידי המלתעות של הכלבלב… אבל זה היה בהוד השרון, והמיון של מאיר היה קרוב…
מה אני אגיד לכם… בחיים לא רכבתי כל כך מהר!
אני לא יודעת אם התזה הידועה ש”כלב נובח לא נושך” היא שגרמה לחבורה המפחידה להסתובב בשלווה
ולחזור לתצפית מתחת לעץ שלהם, אבל לאחר שנשמתי חזרה לגופי חשבתי על סטרטאפ, שלנוכח ביצועי המהירים –
כרמי – כדאי לך להצטייד לקראת הטסטים הבאים בלהקה מפחידה שכזו – מבטיחה לך שכל הקבוצה קובעת שיאים אישיים! בהקפת הגבעה / הפארק בלי השתמטויות ובלי תירוצים…
עוד אנו מג’עג’עים בשלווה ומתגלה הסיבה האמיתית לרכיבה בשפלת יהודה באמצע אוגוסט.
השפלה מלאה בבוסתנים נטושים של חרובים דיבשיים, סברסים מתוקים (מהזן הישן והדוקר), רימונים, לעיתים גם גפנים אבל גולת הכותרת הן התאנים המבשילות ממש בימים אלו.
אחרי שחיסלנו חצי עץ הגענו למסקנה שתאנים בלאדי יותר שוות מכל חטיף אנרגיה או ג’ל … שכן לתאנים בלאדי יש טעם שאין לשום פרי שתקנו בחנות… לצערי גם לא לעץ התאנים הפרטי שלנו, הן קטנות ודיבשיות
וכך עם טעם של דבש ולאחר שניצלנו ממלתעות כלבי הרועים אנו מסיימים את ניווט ההפתעות
בדרך לבאר שבע, כשהמזגן במכונית משכיח מאיתנו את העובדה שבחוץ יש כמעט 40 מעלות, אני מתבוננת בשדות שכבר חרושים, התלמים הסדורים כמו מחכים לגשם שיבוא ואני מתמלאת אופטימיות לא ברורה לקראת הסתיו שתיכף יגיע, החצבים שעוד שניה יתחילו לפרוח ומהידיעה שלא רחוק היום… תוך חודשיים שלושה, ניכנס למכונית בשש בבוקר ונגלה שיש רק 8 מעלות ונקטר על הטירוף הזה של לרכוב בקור – החיים דבש ויש למה לחכות!
