בערב הראשון ישב איתנו DANIELLE בעל המלון ומדריך הרכיבה הראשי והסביר לנו את התוכנית למחר. מפלס הלחץ עלה והפנים החוירו. התוכנית 115 ק”מ ו 3200 מ’ טיפוס בשתי עליות מיתולוגיות מרכיבות הג’ירו האיטלקי והטור דה פרנס. בטלויזיה זה נראה לא פשוט…במציאות זה כבר סיפור אחר לגמרי. חיוכים מאולצים ושינה מקוטעת, הכנת תיקים עם ביגוד חם לשים באוטו, ארוחת בוקר ואנחנו כבר מתגלגלים בדרך המקסימה לכיוון המורטירולו. שעה בקצב קל בשיפוע שלילי ואנחנו מוצאים את עצמינו מרוקנים שלפוחיות בעיבורו של כפרון קטן ובפתחו של שביל (עיזים) סלול ברוחב מכונית אחת. מתחילים לטפס את “הגיהינום” כל אחד בזמנו החופשי.
“לאט לאט” אמר דניאלה אתמול בערב. מי שילחץ חזק ישאר ללא כוחות להמשך. ואנחנו מיישמים את ההנחיות. השיפועים כואבים והדרך ארוכה. 33 רשום על הסרפנטינה (הפניה החדה) הראשונה ומיד אחרי העיקול הדרך מתרוממת לכיוון השמים. הרוכבים המקומיים עוברים אותנו בקלות מותירים אותנו מאחור נאבקים. “לא נגמר העסק הזה” אני אומר לעצמי ומחכה כבר לראות את הסרפנטינות המסומנות ב 20 ומשהו. הן מגיעות לאט ואנחנו עוברים אותן בסיבוב רחב מנסים להקטין את עוצמת השיפוע. מזל שרוב הדרך מוצלת ואנחנו לא נאלצים להתמודד גם עם החום. אין ישורת למנוחה. מדי פעם אחוז השיפוע הופך לחד סיפרתי ואני מרגיש כאילו מדובר בכביש ישר, אלא שזו אשליה לזמן קצר. אין מנוחה ולא עוצרים . ממשיכים לעלות בקצב קבוע. הקדנס איטי וגלגל השיניים 28 עושה את עיקר העבודה. לאט לאט מגיעים מספרים חד סיפרתיים בפניות, והסוף מתקרב. מרחוק רואים את המסיימים שלפנינו מחייכים ומוחאים כפיים למגיעים. “בסוף זה נגמר בקו” צנוע מרוח לרוחב הכביש. חייבים, וחוצים אותו עם חיוך . נעצרים מאחוריו, נרגעים מחפשים משהו לאכול ברכב וכמובן לא מוותרים על צילום ליד השלט MORTIROLO 1810 מ’. טיפוס של 12 ק”מ, 1300 מ’ הפרשי גובה, 10.5% שיפוע ממוצע.
הפוגה בבית הקפה הסמוך , מחכים לאחרונים שיסיימו את המסלול. הזמן נמשך והחבר’ה האחרונים מועלים לבסוף על הרכב. מחכה לנו עוד רכיבה ארוכה היום. יורדים את המורטירולו מצידו השני התלול אף הוא ומברכים שהגיהינום מאחורינו, עדין לא יודעים מה מחכה. הירידה ארוכה ומפותלת וחלקינו יורדים אותה באיטיות. המדריכים לא מבינים כ”כ מה קורה ולוח הזמנים שלהם מתחיל להשתבש. מגיעים למטה ופותחים בקצב טמפו ב”ישורת” שאיננה אלא עליה מתונה לאורך 15 ק”מ. נעצרים חסרי נשימה. מסתכלים על הרכס ונעשה “חושך בעיינים”. מכאן 17 ק”מ של עליה רצופה ללא רגעי מנוחה. ה”GAVIA” האימתני. מתחילים כשהשמש עדין חמה, ומסיימים בקור כלבים בגובה של 2650 מ’. הדרך ארוכה מאד. הקבוצה מתפצלת לרסיסים. חלקינו סובלים מהתכווצויות עזות. ברד ניתך על ראשינו, הדרך צרה ותלולה. ריקרדו המדריך חולף על פנינו בחיוך מדלג על אופניו, מבנה גופו קטן שרירי וצר וכלל לא ניכרים בו 69 שנותיו. אין שני לו. עוד 10.5 ק”מ הוא מפטיר בחולפו, שובר אותנו מנטלית. ממשיכים ולא מרפים, חולפים במנהרה ארוכה וחשוכה לחלוטין. האפילה עוטפת אותנו כענן סמיך ואנחנו חרדים מרכב שיגיע מאחורינו ולא יבחין בנו. למזלינו כמעט ואין תנועה בדרך זו, ורק מכוניות בודדות מגיעות בדהרה ממולינו עוצמת מנועיהן מוכפלת בגלל תהודת הקירות. קר וקשה. הרגליים במצב אוטומט, הנשימה כבדה ומורגש המחסור בחמצן. רכב המלון שועט על המסלול ואוסף את האחרונים, הולך ומתמלא ברוכבים. מעטים מסיימים, רועדים מקור ומאמץ, מצטלמים במהירות ליד השלט המפורסם ושועטים לשתיית משקה חם, והחלפה לביגוד חם ויבש בבית הקפה. אחרי התאוששות קצרה ולאחר שהגיעו אחרוני השורדים, בודדים מעיזים וגולשים 25 (!) ק”מ של ירידה תלולה רטובה ומסוכנת לכיוון העיירה והמלון. מגיעים מאוחר, כמעט 9 שעות ברוטו של רכיבה, עייפים והמומים מהקושי של היום הראשון, חוששים מהמצפה לנו בשאר השבוע. בארוחת הערב מעמיסים פחמימות, כבר מחייכים, נינוחים, ונפגשים בלובי לסיכום ותדריך למחר.
היום יום קל נאמר לנו בפתחו של היום השני ואנחנו מתפללים לרכיבה מישורית נעימה. “בהרים אין מסלולים מישוריים” ממהר דניאלה “להרגיע” ואנו יוצאים בדרכינו לכיוון אגמי CANCANO. יוצאים מהעיר פונים ימינה ומתחילים לטפס בסרפנטינות. 8.2 ק”מ טיפוס ממוצע 7% , 565 מ’ גובה מצטבר. מעיפים מבט לכיוון השמים שמעלינו ומבחינים בשני מגדלים מזדקרים בקו הרקיע. הדרך מדהימה ביופייה וככל שאנחנו עולים בקו הגובה, נפרש מתחתינו העמק, ירוק יפה ושליו כמו בגלויה שוויצרית. העליה נמשכת ושיפועיה נוחים יחסית. בסוף זה נגמר. הפעם כולם עולים ללא יוצא מן הכלל. גאווה גדולה ואנחנו פונים לכיוון בית הקפה הסמוך, מתענגים ומפשירים על נוזל חם. יוצאים בדרך ההפוכה חזרה, עוברים בחנות אופניים והמכניקר המקצועי והמיומן מספיק להחליף לזריזים שבינינו את גלג”ש 11 המיותר באזור הזה ומוסיף במקומו מס’ 30 להקל על ההתקדמות בעליות.
גשם מובטח לנו ביום השלישי והמדריכים מתכננים יום חופשי, אך בבוקר אנחנו מוצאים כי מתוכננת רכיבה בעליה הקרובה ביותר למלון ( 200 מ’ מפתח המלון) שאורכה כ 10 ק”מ ושיפועה נוח למדי, 7.5% 750 מ’ הפרש גובה. הכל טוב ויפה אלא שמייד בתחילת העליה נפתות ארובות השמיים וגשם אחיד ובלתי פוסק הופך אותנו לעיסה רטובה בדמות רוכבים שממשיכים ומדוושים עד לסיום הקטע לאחר כשעה. נכנסים במהירות לבית הקפה, אחד אחד על פי סדר הגעתו, מייבשים בגדים רטובים על תנורי החשמל התלויים, ומתכוננים לרדת חזרה. הגשם לא פוסק לרגע והרכב מוזמן לחילוץ. ארבעה מאיתנו יורדים ברכיבה זהירה, רועדים מקור, מתבוננים בהשתאות במדריכים שדוהרים בירידה במהירות שלא היינו מעיזים לרדת גם בכביש יבש, ומקנאים בהם על הביגוד הנהדר שהם עטופים בו והמשאיר אותם יבשים וחמים.
ביום הרביעי השמיים בהירים גשם לא יורד אבל הקור עז. מחכה לנו רכיבת “גולת הכותרת” של השבוע. צוות המדריכים המקומי כבר למד את יכולת הקבוצה והבין ששתי עליות קשות ביום אחד כולל מסלול נפח ארוך זה למעלה מכוחותינו, ומביא לחריגה משמעותית בלו”ז היומי. דניאלה מאפשר לנו למעשה טיפוס וחזרה למלון באותה הדרך, והפעם ל”סטלויו” הידוע, ללא ספק אחת מהעליות המיתולוגיות באירופה ובעולם כולו, ידועה בזכות הסרפנטינות הרבות שלה, 48 מכיוון אחד ו 37 מהכיוון בו אנחנו עולים. מתלבשים חם, למודי נסיון הימים הקודמים, ומזוודים את הרכב בתרמילים עם אוכל וסט בגדים חם ויבש.
העלייה ארוכה מאד, מעל 22 ק”מ אם כי השיפוע אינו רצחני (7.5%) עם קטע של 14% והפרש גבהים של כ 1550 מ’. מעל 1800 מ’ ההר מקריח ואפילו העצים מוותרים על המאמץ שבטיפוס במעלה קוי הגובה. קר מאד ! הרוח מכה בנו בגוף ובפנים ומקפיאה את הנוזלים שבבקבוקי השתיה ואת אלו שבשקיות הג’ל. אנחנו ברכיבת הישרדות. רוחות צד מעיפות פתיתי קרח ושלג, מכות בנו ובאופניים. הקצב איטי ואנחנו ממשיכים ללא הפוגה. חלקינו עוצרים ומשפרים את הלבוש בביגוד הנלקח מהרכב. היתר ממשיכים ללא שום עצירה. החזקים יותר תומכים בחזקים פחות. חברות אמיתית ומרגשת. אף אחד לא נשאר מאחור ואף אחד לא לבד. כולם ללא יוצא מהכלל מבין אלו שהתחילו מסיימים בפסגה,בגובה 2750 מ’. כמובן שמצטלמים ליד השלט המסורתי. חיבוקים מלווים בדמעות של אושר, התפרצות של רגשות והרגשת התעלות שמעולם עדין לא חווינו. לא בגלל שמדובר ברכיבה הקשה מכולן, אלא משום שמדובר בסיכום של כל תקופת ההכנות, האימונים וההשקעה בחודשים שקדמו לנסיעה, והתפרצות כל הלחצים מסיר הלחץ המבעבע כאשר הכול מתנקז לרגע בו חצינו את הקו.
למחרת טיפסנו את העליה לGAVIA” ” שנית אבל הפעם מהצד אותו ירדנו בטיפוס הראשון. 26 ק”מ ארוכים ויפיפיים כאשר קרני השמש מלטפות אותנו ומשנות לחלוטין את כל האוירה. העליה ארוכה ומתמשכת עם קטעי שיפועים תלולים אך אפשריים. וגם קצת התרגלנו ונפשית אנחנו כבר חסינים יותר ומפלס החרדה נמוך באופן משמעותי. מסיימים כולם עם חיוך, ואחרי משקה חם, מתעטפים בלבוש מתאים ויורדים חזרה למלון תוך כדי עצירות התבוננות על פאר יופיו של הטבע. אנחנו מרגישים הרבה יותר טוב, נינוחים ומקנחים ברכיבה ביום המחרת שוב לבורמיו 2000, אלא שהפעם השמש זורחת והופכת את חוויית הרכיבה הרטובה הקודמת למשהו אחר לחלוטין. בבית הקפה שבפסגה מחכים לאחרונים, צוחקים נהנים וגולשים בירידה היבשה בפעם האחרונה לשנה זו באיטליה.
היתה כפי שניתן להבין חוויה אדירה. שונה ומיוחדת מהשנים הקודמות. שילוב של הרבה לחץ ומתח עם מאמץ גופני לא קל והתמודדויות לא פשוטות כל אחד עם עצמו. זה כנראה המתכון להצלחה. הנאה שמקורה בסבל וכאב, התגברות על מכשולי הגוף והנפש, תחושה של ניצחון.
בכוונה לא הזכרתי שמות. כולם היו נהדרים ותרמו איש איש בדרכו, ולפי אופיו, להצלחת הנסיעה.
תודה לכולם,
אודי
נ.ב
בורמיו עצמה, עיירת סקי ציורית ומקסימה, שוכנת בעמק הוולטלינה, מוקפת במדרונות סקי רחבים הנושקים לרחובותיה. סמטאותיה נחרשו ברגלינו, חנויותיה נפטרו משאריות מוזלות של ציוד וביגוד לאופניים, בבתי הקפה הבארים והמסעדות נפרדנו ממטבעות האירו החל משעות השחר המוקדם מאד ועד לשעות התדריך והסיכום בערבו של יום. עיירה קסומה שהשאירה בנו טעם ורצון לחזור שנית, אולי לגלישה בחורף ואולי להשלמת מסלולי הרכיבות בחודשי האביב והסתיו. מי יודע? אולי נשוב……
