סובב עמק: מרוץ עם נשמה
רגע לפני החוויה האישית שלי, אני חייבת להתייחס למרוץ עצמו: סובב עמק. מדובר במרוץ מזן אחר, מרוץ עם נשמה, הרגשה של ארץ ישראל היפה. זה מתחיל כבר בהגעה, כשילדי הקיבוץ עומדים בחניה עם סטיקלייטים בלילה לכוון את הבאים. המתנדבים המקסימים שנמצאים בכל מקום ובכל תחנה, מכוונים, מעודדים, מציעים אוכל ושתייה ופשוט נותנים מכל הלב.
מרוץ עם נשמה: זינוק מקצה ה-100 ק”מ (צילום: עומר מנוס צלם הבית)
ועוד לא הגענו לרצים עצמם: מי שלא רץ במרוץ, מגיע פשוט לעודד ולתת. שרי בשי שמגיעה ללוות, אבל לפני כן מאיישת במשך הלילה את תחנת הטייפון, עם אנרגיות שלא נגמרות. גלעד קראוז, שרק סיים לעשות הסטוריה משלו בספרטתלון, וגם הוא מגיע, מלווה בריצה, מעודד מכל הלב ומאייש בעצמו תחנה. ועוד הרבה אנשים אחרים שאני אפילו לא מכירה בשמם, אבל פשוט מתייצבים לאורך הדרך על המסלול ובתחנות, ונותנים מכל הלב.
והגדול מכולם: שי חזן, שמילים לא יספיקו לתאר אותו ואת פועלו, את הדאגה לכל פרט ופרט בהפקה העצומה הזו. לפעמים נראה לי שהוא הצליח לשכפל את עצמו, אחרת אני לא מבינה איך זה שהוא הופיע שוב ושוב בכל מקום עם חיוך ומילה טובה.
רגע לפני: איך רצים עם פילים?
הימים שלפני המרוץ מתאפיינים אצלי באי שקט. הפרפרים בבטן כבר מזמן הפכו לפילים, ואני מרגישה שאני פשוט לא מסוגלת להכיל את ההתרגשות. יום המרוץ, שבע בערב ומורן שתלווה אותי על האופניים לאורך שני הסיבובים הראשונים מגיעה לאסוף אותי ואנחנו יוצאות לדרך. הנסיעה עם מורן עושה טוב לפילים שלי. השקט והרוגע שלה, משפיעים עלי ואני מוצאת את השקט שלי לפני המרוץ. עוד טלפון אחרון לכרמי המאמן, שהיה איתי לאורך כל הדרך, החל מהשעות הארוכות בבית החולים. לא שיש לנו על מה לדבר: התכוננו טוב ועברנו על הכל כבר שבוע קודם, הכל מוכן ומסודר, אבל לשמוע אותו ואת הרוגע שלו בטלפון משפיע עלי בדיוק כמו שקיויתי, ואני מרגישה מפוקסת ורגועה.
אנחנו מגיעות לקיבוץ הזורע, ואני פוגשת את אבי, השותף שלי לדרך הארוכה הזו. שעות ארוכות כל כך של ריצות שהעברנו יחד, משברים רבים שעברנו בדרך יחד, ויצאנו מהם יחד, ועכשיו ברור לנו שגם לריצה הזו אנחנו יוצאים ביחד.
רגע לפני: הפרפרים בבטן כבר מזמן הפכו לפילים
סיבוב ראשון: הרגשה של טיול שנתי
על קו הזינוק, תדריך קצר של שי, והחיוך עולה לי על הפנים ולא מצליח לרדת: “אני כאן! אחרי ההתרסקות האיומה, אחרי הפציעה הקשה, השיקום הארוך, אני כאן! יוצאת לדרך של 100 ק”מ!”.
על קו הזינוק ואני פשוט מאושרת להיות כאן (צילום: עומר מנוס צלם הבית)
זינוק וההרגשה היא כמו בטיול שנתי: ריצה קלה ונעימה, מלא חברים מסביב והרבה בדיחות וצחוקים. אבי רץ לצידי, מורן מלווה על האופניים מאחור, ושרי מלווה אותנו בריצה עד לתחנת הטייפון, שם היא תתנדב במהלך הלילה. שרי ואבי מזהירים אותי שוב ושוב שלא להגביר קצב, ולא למשוך קדימה, לשמור כוחות להמשך, ואני מצייתת. בתחנת הטייפון אנחנו נפרדים משרי ומהבדיחות שהכינה במיוחד עבורנו, וממשיכים בשלישיה. נעים לרוץ יחד, השקט של הלילה, עם קרירות מרעננת עוטפים אותנו מסביב, ופשוט טוב לי. זה השלב שבו החלטתי שכותרת הפוסט הזה תהיה: “מאה קילומטרים של אושר”.
עם אבי בסוף הסיבוב הראשון: עכשיו מתחיל הקושי (צילום: עומר מנוס צלם הבית)
הסיבוב הראשון מאחורינו, יותר מ-33 ק”מ כבר עברו, ומורן ממשיכה קדימה עם האופניים לקראת האוהל שבשטח הכינוס. כשאנחנו מגיעים היא מקבלת אותנו עם מרק חם, ואני מגלה ששקית האיזוטוני שלי שהמתינה בצידנית עדיין קפואה – לא טוב. מורן ממהרת לאלתר ומניחה את השקית מעל סיר המרק המהביל, שתפשיר קצת, בזמן שאני מטפלת בשלפוחית שהופיעה לה. החלפה מהירה לגרביים יבשות, חבישה של הרגל (פעם ראשונה שאני מנסה second skin – מומלץ בחום), מחכה לאבי שיסיים להתארגן ויוצאים לדרך.
סיבוב שני: עכשיו מתחיל הקושי
התחלת הריצה אחרי ההפסקה באוהל קשה לי, לא טוב לי לעצור באמצע הפעילות, והגוף מתקשה לחזור לקצב, אבל תוך זמן קצר אני מתאוששת וחוזרים לקצב רגיל. השעה שלוש לפנות בוקר ואני פשוט עייפה. הריצה לא קשה לי, אני רק רוצה לישון. שרי מופיעה לצידנו לקראת תחנת הטייפון, עם אנרגיות בלתי נגמרות ומעודדת שעכשיו זה החלק הקשה ביותר, תיכף השמש תעלה והקושי הזה יהיה מאחורינו. כמה טוב שיש איתנו רצה מנוסה כל כך, שיודעת לספר שהחלק הזה של הלילה, ממש לפני עלות השחר הוא הקשה מכל.
אני מופתעת לגלות שלמרות שאני ממש רוצה לישון, לרגליים יש כוחות משלהן, והן ממשיכות לעשות היטב את מה שהתאמנתי עליו כל החודשים האחרונים: לרוץ. מהרגע הזה אני בכלל לא חושבת על הריצה, מתמקדת בלהשאר ערה, ולא להפריע לרגליים לעשות את מה שהן יודעות.
אני מתרכזת בכל הלוגיסטיקה שמסביב: לשתות, לאכול, מלחים כשצריך, קפאין כשאני מרגישה שהעייפות מגיעה לרגליים, רק על הריצה אני לא חושבת, היא פשוט קורית מעצמה.
מזג האויר מושלם: קריר, אבל לא מדי, טפטוף קל שמהדק את הקרקע, ומרענן את האויר, אבל לא בוץ שנתפס בנעליים – תענוג. השמיים מתבהרים, ולאט לאט מתחילים לראות את הנוף המדהים שסביבנו. השמש עולה וצובעת את השמיים בגווני זהב מבין העננים, זריחה מהיפות שראיתי.
ממש כפי ששרי הבטיחה, העייפות עברה מהרגע שהשמש זרחה, אבל הקושי כבר כאן. הרגליים כבדות, ואני צריכה להזכיר להן מדי פעם מה עושים. גם הבטן מצטרפת לחגיגה ומזכירה לי שאכילה תוך כדי ריצה זה לא בדיוק הפעילות החביבה עליה. תכנית התחרות המפורטת שלי כללה שלל תרחישים, כולל זה. אני כבר מתורגלת ומייד עוברת לתזונה נוזלית יותר, ומקפידה לשתות מדי פעם בנוסף לאיזוטוני גם חליטה שהכנתי לי מראש למקרים שכאלו.
המשבר הגדול: מחשבות על פרישה
סוף הסיבוב השני ואני מגיעה שוב לאוהל האולטראיסטים. נעמי ומורן שתיהן איתי, מסייעות לי בזריזות להחליף שקית שתייה בתרמיל, להצטייד מחדש במלאי ג’לים ואוכל ואני מוכנה ליציאה. אבי עדיין מחליף נעליים וחולצה ואני מחליטה לחכות לו, רוצה לרוץ ביחד. יודעת שאסור לי לעמוד במצבים כאלו שלא להתעלף, אז אני ממשיכה לשבת. אבל הישיבה לא עושה לי טוב. אני מרגישה רע. מרגישה שיותר לא אוכל לקום מהכיסא, ומחשבות על פרישה עוברות לי בראש. אני לא מסוגלת להמשיך! אני עייפה, הבטן כואבת ובא לי להקיא, משבר מארץ המשברים. מראש ידעתי שיהיו משברים, והתכוננתי אליהם, אבל הפעם אני לא מסוגלת לעבור את המשבר הזה. לא מסוגלת להזכיר לעצמי שכמו כל המשברים גם הוא יעבור. יש לי הרגשה שהאומללות הזו תמשך לנצח!
בסיום הסיבוב השני: מחשבות על פרישה (צילום: נעמי פריימן)
מורן ונעמי לידי, קוראות אותי כמו ספר, גם ללא מילים. הן כבר יודעות בדיוק מה לעשות ומזרזות אותי החוצה מהאוהל. אני מנסה למחות, להגיד שאני רוצה לחכות לאבי, להמשיך ביחד, אבל נעמי מודיעה לאבי שאנחנו מתחילות את הסיבוב בהליכה. אבי, עמוק בתוך משבר משלו (אחר כך גילינו שהוא גם היה חולה), מסתכל עלי ומודיע לי לצאת מייד לדרך, הוא כבר יגיע. ובהליכת ברווז מדדה אני יוצאת מן האוהל.
סיבוב שלישי: החיוך שלא יורד מהפנים
עוד 33 ק”מ לפני ואני לא מבינה איך אפשר לעשות את זה? אבל נעמי לצידי מלווה אותי, ואחרי שעות ארוכות של אימונים משותפים, היא יודעת בדיוק איך לעודד אותי. “צעד צעד” מתחילה נעמי לשיר לי שוב ושוב ואני מתרכזת במנטרה החדשה שלי. צעד ועוד צעד, רק קדימה. ובאופן מפליא זה עוזר. 10 דקות אחרי והמשבר מאחורי. התנועה וההליכה עושות לי טוב, והגוף מתאושש כשהוא חוזר לעשות את מה שהוא הכי אוהב.
73 קילומטרים מאחורי ואנחנו מגיעות לתחנת הטייפון. נעמי מרימה טלפון לשרי ואבי לראות מה איפה הם. שרי מודיעה לנעמי שהם בסדר, אבל שנמשיך קדימה. אבי ואני קיוינו להתחיל יחד ולסיים יחד, אבל מראש התכוננו גם לאפשרות שבסיבוב השלישי כל אחד ימשיך עם המלווה שלו, וזה מה שקורה עכשיו.
אחרי 73 ק”מ: החיוך עדין כאן (צילום: “צלם אותי”)
אנחנו חוזרות לריצה, והרגליים שלי משתפות פעולה באופן מעורר השתאות. שוב ושוב אני מגלה את הפרדוקס הזה שלא משנה כמה שאני עייפה, הרגליים שלי הן יישות אוטונומית ופשוט רצות בקצב שלהן. אני מסתכלת בגרמין ולא מאמינה לקצבים שאני רואה. מי חשב שאני ארוץ ככה אחרי 80 ק”מ???
נעמי ואני רצות זו לצד זו, ולא יכולות שלא להזכר בתחילתה של הדרך הזו לאולטרה. מעלות זכרונות איך בדיוק 10 חודשים קודם לכן שכבתי בבית החולים, רוויית מורפיום, ולא ידעתי אם אני בכלל אוכל ללכת, מי חשב על ריצה? והנה היום אני כאן, רוויית אנדורפינים, שוברת את שיא המרחק האישי שלי עם כל צעד נוסף. נעמי צוחקת: “את מדמיינת כמה שהרופאים שלך היו המומים אם היו רואים אותך היום?” דמעות של התרגשות מציפות את העיניים, ואני מאושרת.
פתאום כואבים לי השרירים: שרירי החיוך, לא שרירי הרגליים. ואני קולטת שמרוח לי חיוך ענק על הפרצוף שלא יורד. חיוך של אושר. חיוך של נצחון. עכשיו כבר אין לי שום ספק שזו הכותרת של הפוסט הזה: “מאה קילומטרים של אושר!”.
אחרי 90 ק”מ: לרוץ אולטרה זה קודם כל בראש
אומרים שריצת אולטרה מרתון היא קודם כל בראש, ורק אחר כך ברגליים, ועכשיו אני מגלה כמה שזה נכון. הראש שלי חזק במיוחד, בזכות נעמי שאיתי. עם כל קילומטר שעובר נעמי מעודדת ושרה, בכל תחנת מים, ועם כל אדם שפגשנו בדרך, נעמי ממהרת לספר לו כמה קילומטרים כבר עברתי. בשלב מסויים, בקטע דרך נטוש במיוחד נעמי צועקת לפרות שבצד הדרך: “היא כבר רצה 93 ק”מ! תעודדו אותה!”. לרגע אני חושבת שהגעתי לשלב ההזיות, אבל נעמי צוחקת ומבטיחה לי שאכן צעקה לפרות…
אנחנו מגיעות בפעם האחרונה לתחנת הטייפון, ואני כבר גמורה. רק עוד 6 ק”מ לסיום, אבל אני מרגישה שאין לי כוח, אני פשוט לא מסוגלת. הכל כואב בשלב הזה. הארבע ראשי שלי נתפס ואני פשוט לא מסוגלת לרדת ירידה. כפות הרגליים שלי כואבות עם כל דריכה, ופשוט קשה לי. ואז נעמי מודיעה לי שבני והילדים כבר הגיעו ומחכים לי בסיום, והמחשבה הזו מחזיקה אותי. מהרגע הזה והלאה אני רצה כדי להגיע לילדים שלי ולאיש שלי. הפיתוי לעבור להליכה גדול כל כך כשהכל כואב, אבל אני חוזרת ומזכירה לעצמי שאם אני ארוץ, אני אגיע אליהם מהר יותר וממשיכה לרוץ. נעמי, אשת ברזל מנוסה, מבינה בדיוק מה עובר עלי, ואנחנו סופרות יחד לאחור את הקילומטרים שנשארו. 4 קילומטרים לסיום נשמע לי המון, אבל נעמי מבטיחה לי שממש לא, רק עוד 2 קילומטרים וכבר נראה את שער הסיום מרחוק, ואנחנו ממשיכות. קילומטר לסיום ואני כבר רואה את השער ומתמלאת שמחה. נעמי מתקשרת לבני ומודיעה לי שהם כבר רואים אותנו מגיעות ומחכים לנו, והדמעות שוב ממלאות את העיניים.
קילומטר לסיום: הדמעות שוב ממלאות את העיניים (צילום: עומר מנוס צלם הבית)
מאה מטר לסיום והילדים שלי מצטרפים אלי. יחד אנחנו חוצים את שער הסיום והאושר מציף את כל הגוף. עשיתי את זה! מאה קילומטרים של ריצה מדהימה ויפהפיה לצד רגעי קושי וכאבים, אבל יותר מהכל: של אושר גדול. מאה קילומטרים של אושר.
אחרי הסיום אני מתאוששת, מוקפת באנשים שאני אוהבת, שליוו אותי את כל הדרך הארוכה הזו, והגיעו איתי גם לכאן. אבי מגיע, ואני מוצאת בעצמי כוחות שלא ידעתי שיש בי ללוות אותו בריצה בסיום שלו, שנסיים יחד כמו שחלמנו. ואני מסתכלת סביבי, על האנשים המקסימים והמדהימים שאיתי ומרגישה הכי בת מזל שבעולם.
מאה קילומטרים של אושר: סופה של דרך ארוכה
תודות
אי אפשר לסכם דרך ארוכה ומדהימה כל כך בלי להודות לאנשים שהיו איתי לכל אורכה: לכרמי שרביט שהיה איתי ולצידי לאורך כל תקופת הפציעה והשיקום ועד לאולטרה וידע להיות הרבה יותר ממאמן. לאבי אדלר השותף שלי לדרך, שתכנן כל שבת מחדש מסלולים מגוונים, שחלקנו יחד בכל שעות הריצה הארוכות עם שיחות נפש ועידוד הדדי. למורן פלר, חברה יקרה, שעד עכשיו לא ברור לי איך רכבה כל הלילה 67 ק”מ, וידעה לעודד, לתמוך ולהיות לצידנו לאורך כל הדרך. וכמובן לנעמי פריימן, אשת ברזל עם לב זהב, שהאנרגיות שלה, התמיכה והעידוד הפכו את הריצה הזו לחוויה מופלאה ומיוחדת.
ותודה ענקית לאנשים שאני הכי אוהבת: לבני האיש המדהים שלי, ולתומר ומיה המקסימים שלי, שחיים יום יום עם השריטה העמוקה הזו, ולא מפסיקים לפרגן.
עם השותפים לדרך, רגע לפני הזינוק: שרי בשי, אבי אדלר, מור שלזינגר, מורן פלר ונעמי פריימן
