יומן המחנה שלי

ויוצאות לדרך.

פוגשות את כולם בצמח ו- כולם נרגשים ( או שככה זה הרגיש לי לפחות ) ויוצאים ליום הראשון של הרכיבה.

מטפסים למבוא חמה,
אמנון מכתיב קצב שמרני ורגוע ורלי מעודדת באופן אקטיבי. ממשיכים יחד ואח”כ אני לבד מול הסיבובים שמזמנים להם עוד עליה ועוד עליה , ולוחצת ( לא הדבר החכם ביותר לעשות כשמצפים לי עוד 2 ימי רכיבה…)
מתנשפת ומסדירה דופק לסירוגין ומוצאת את עצמי במישור אינסופי מול הרוח.
ממשיכים לבני יהודה ומבצעים סיבובים בגלל “התברברות” לא רצויה. יורדים לעין גב לארטיקים ותמונה קבוצתית וממשיכים ברכיבה קסומה בשולי הכנרת עד לצמח.
בצמח פריסה מרשימה עם שקשוקה מעולה ותוספות.
אורנה מעמיסה לי ממרח קישואים בטעם כבד על הלחם , קפה ותה ועולים על המכוניות בדרך לעין זיוון.
אני קצת בשוק שיש לי עוד 40 דק’ נהיגה ( שחכתי שהרמה הוא איזור לא קטן…).

מגיעות לחדר ומתארגנות בחדר הבנות ( איך לא הבאנו מני –פדי?) חדר גדול , אבל רק מקלחת אחת . 

מפגש קבוצה במועדון שמזמן לנו מפגש עם מציאות חדשה – טילים בתל אביב.
לכאב הבטן של האוכל והשתייה מצטרף כאב חדש – כאב בטן של לחץ ודאגה.
לקולות המלחמה בטלוויזיה מצטרפים קולות של הדי פיצוצים מעבר לגבול.
מיכל אומרת שדור, הנהג מלווה שלנו , בן הקיבוץ , אומר שככה זה כל הזמן, שגרה עאלק…
ארוחת ערב חברתית וכיבוי אורות .

לא יכולה לישון , לא כמו שצריך .
הקפיץ שלי עדיין מתוח ואני לא מצליחה לכבות את הגוף.

היום השני
רוח.
תחזית מז”א עם רוחות מזרחיות ערות ( שארקיות?) והבנה שלא הולך להיות נעים.
מתגלגלים החוצה ומתחילים לרכב בטור לכיוון מסעדה , עם עצירה לקפה וירידות לכיוון קצרין.
אני מרגישה נורא.
הרוח מעיפה אותי לכל הכיוונים וכל מה שאני מנסה לעשות זה להישאר יציבה על האופניים.
זה התיש אותי ויותר מכל, זה הפחיד אותי, מאד.

הפחד שיתק אותי. לא יכולתי לו ועליתי לרכב הליווי.
הייתה מועקה בגרון אבל לאותו הרגע עשיתי מה שנכון לי.

עוצרים באחת הצמתים ופוגשים את ליאור. מערבבים קבוצות , אנחנו עם כרמי עכשיו.
דורון ואילן הצטרפו אלינו ואילן נצמד כדי לחסום לי את הרוח ולתת לי בטחון בירידה.
בעזרתו הגעתי לקצרין.
עצירת תדלוק ויציאה לדרך.

“מכאן זה הכל טיפוס” שמעתי שאומרים וזה הרגיע אותי איכשהו , אבל לא לקחתי בחשבון שיהיה גם אלמנט של רוח.
מתחילים בקצב קל ואני מצמדת לגלגל של ארמנד ומדוושת אחריו , רלי ורד אייל ויוסי גם.
באחת העליות אני אומרת שאני לא יכולה לשבת יותר על האוכף , “אז תעמדי” אומר לי אייל , איך לא חשבתי על זה קודם ?,…
זה קצת עוזר אבל אני אומרת לארמנד שאני גמורה , שאין לי יותר כלום. הוא לא היה צריך לומר לי שום דבר , רק החזיק אותי על הגלגל שלו עד לעין זיוון.
בהחלט הרכיבה הכי קשה שהייתה לי .

הכל כואב ונהיה ממש קר , למזלנו הספקנו לשבת בקפה של “דה קרינה” ( מומלץ ) על הפוך וכריך.

מקלחת בחדר ואחה”צ קסום עם מיכל איילת בחדר , שרות וצוחקות . ומתחברות ל”צליל מתיר ” של אייל גולן.
ארוחת ערב וקידוש שאלון ערך. היה נעים ואינטימי.
לילה,
ואני סוף סוף נרדמת , “הבטרייה נגמרה”

היום השלישי.

מתארגנים לעליה לחרמון .
כרמי מכריז שהוא בודק לכולם את הברקסים ואני מתכווצת מלחץ.
ההתרגשות מהטיפוס לחרמון מואפלת ע”י הפחד מהירידה ממנו, ברמה כזו של חוסר תיאבון מסוים בארוחת הבוקר.
לפחות אפשר לאכול בדרך – אם צריך . מכינים סנדוויצ’ים , מתארגנים עם ביגוד חם (מזל!) ויוצאים לדרך.
שוב רוחות עזות.
בזכות המבנה בו כרמי ארגון אותנו אני מרגישה מוגנת . 2 טורים ואלון משמש לי מגן אנושי מהרוח.
עצירה קצרה במסעדה, ומשם למג’דל שמס. שם מתחיל טיפוס.
עוד לא ברור לי מה אני צריכה ללבוש ומה שמעסיק אותי זה שלא יהיה לי חם מדי בעליה.
מתחילה את הטיפוס שוב על הגלגל של ארמנד, סומכת עליו שהוא שומר על הקצב שייקח אותנו בבטחה למעלה.
במג’דל שמס מתקלפת וממשיכה טיפוס עם אילן , “לאט ובטוח” , אני אומרת לו ,ושותקים.
אם יש משהו שאני אוהבת בעליות זה את השקט ( בירידות יש רעש נורא מהרוח) לשמוע את הנשימות שלי ואת המחשבות.
אילן ואני מחליפים מחשבות מדי פעם ומקטרים על הצלפות הרוח ומממשיכים. מגיעים לקופות – שם נהיה ממש קר , מתלבשים ממשיכים.
ואז , אחרי שקט ממושך אילן אומר לי שעוד מעט מגיעים. לפני שהספקתי להטיל ספק בכך אני רואה את איש השלג המוכר, באמת הגענו. רק אז אני מרשה לעצמי ללחוץ , להתפרק ולהגיע .
קפה וצילומים עם כולם.

מתארגנים לירידה וגם כאן אילן איתי. כולם גולשים במהירות מפחידה ואני בתנוחת “תעצרו אותי כל רגע” מתקדמת איכשהו למטה.
לקראת הסיבוב האחרון ( שלא הבנתי אז שהוא אחרון) אני מכריזה: “אני לא יכולה יותר להחזיק את הברקסים , עולה לרכב”.
אילן צוחק ומלווה אותי לנקודה בו שאני יכולה לראות שבעצם הגענו, שיש לי עוד 100-200 מטר עד לעצירת הכנאפה. צוחקת צחוק גדול ומשחרר וגולשת לשם.

כנאפה מעולה! מחזירה לי את כל האנרגיה שהירידה לקחה .
ממשיכים בטור ארוך לכיוון מסעדה . ומשם הרוח שוב חזקה כמו היום הקודם. היא שוב מנסה להשכיב אותי והפעם אני בוחרת,להישען עליה” כי ככה אמרו וזה עובד .
אני מצליחה ! אני נשענת על הרוח! ושרה לעצמי ” לא, אל תוותרי…” ולא מוותרת.

ומהר ממה שציפיתי אנחנו מגיעים למצפה בו הצטלמנו בבוקר לתמונת ה”אחרי”.
פתאום מגיעים לעין זיוון וזה נגמר. כרמי מסכם מחנה אימונים מוצלח ביותר,
ואני מרגישה את אנחת הרווחה שלו , ושלי.

חיבוקים , תודות וצילומים אחרונים. מקלחת והביתה לדרך ארוכה ופקוקה עם מובילי טנקים.
וחזרה למציאות .

היה מצוין!
מאורגן להפליא עם תשומת לב לכל פרט ולכל אחד ואחת.
תודה לשותפותיי לחדר : אורנה איילת ומיכל על השהייה הנעימה .
תודה לאילן על הליווי המלכותי.
תודה ארמנד על ההנחיה והביטחון שנתת (חייבת לך חיבוק)
תודה כרמי שאתה כזה מאמין, ומבצע!

ותודה חברים שהייתם – היה תענוג לרכב אתכם!