עכשיו את כותבת את סיפור הנצחון שלך

זו לא בדיחה וזה לא מצחיק: האולטרה שלך מבוטל!
יום חמישי, אחת לפנות בוקר אני מגיעה לרמת הגולן לקראת הזינוק למקצה ה-66 ק”מ באולטרה מרתון והכל ריק בצורה חשודה. אבי שמתכנן ללוות אותי בקטעים הראשונים של הריצה בחושך, ניסה להתבדח ואמר שאולי ביטלו את המרוץ ולא שמענו, אני עוד הייתי לחוצה מהאתגר שמצפה לי ולא ממש חשבתי שזו בדיחה מצחיקה.

ואז גילינו שזו לא בדיחה, וזה ממש לא מצחיק.
כל ההזנקות של המקצים הארוכים, כולל ההזנקה שלי שהיתה מתוכננת ל-3:00 לפנות בוקר מבוטלות. שילוב של מזג אויר בעייתי (סופה, גשמים חזקים וברד) עם המשטרה שביטלה את האירוע, וכך לא ניתן היה לשלב חציית כבישים במסלול.
אחרי כל הקילומטרים הארוכים ברגליים, אחרי כל האימונים וההכנות, אחרי כל ההתרגשות עם הפילים והפרפרים בבטן וההכנה המנטאלית זה פשוט מבאס ברמות.
כשהיינו שם בעיקר התבאסתי בשביל המארגנים ובשביל כל מי שהשקיעו את הנשמה במרוץ הזה ועבדו כל כך קשה. המבט העייף של דורון, הפנים של עופרי שהגיע עם בוץ עד הברכיים והתברר שעוד היה עסוק בחילוץ רכב של המרוץ שנתקע בבוץ… הלב יצא אליהם. אנשים טובים שמשקיעים את הנשמה.

מרוקנת מנטאלית: שלוש שעות של ריצת בכי בבן שמן
קיבלנו החלטה שחוזרים הביתה ובשתיים יצאנו לדרך הארוכה חזרה . תוך כדי נסיעה מתגבשת תכנית חדשה: נוסעים לבן שמן ויוצאים לרוץ. בארבע וחצי לפנות בוקר יצאנו לריצה, ודווקא אז, תוך כדי ריצה, הבאסה צנחה עלי. מה גם שבבן שמן בלילה בגשם אין יותר מדי שבילים לרוץ עליהם, ומדי פעם פגשנו את הרצים של י-ם לים, כולל האולטראיסטים וצביטה גדולה של קנאה הופיעה לה… גם אני רציתי לרוץ אולטרה! זה כל כך לא פייר, והדמעות ממלאות את העיניים.

מנטאלית לא הייתי במצב לריצה. הרגשתי סחוטה ומרוקנת מנטאלית. בפרק זמן של שבועיים שני מרוצים שדרשו ממני כל כך הרבה אנרגיות בהתכוננות אליהם, התבטלו ברגע האחרון והרגשתי שפשוט אין לי יותר אנרגיות לכלום.
התחלתי לבכות בפנים, ניסיתי לא להראות לאבי שהשתדל כל כך והיה שם בשבילי כל הלילה הארוך הזה, אבל הבאסה היתה ברורה. מי שמכיר אותי יודע שהפנים שלי כמו ספר פתוח, מקרינים כל מה שאני מרגישה. לטוב ולרע.
ואז גם כעסתי על עצמי, איך זה שאני מתבאסת כל כך, ולמה אני לא מתגברת פשוט וממשיכה הלאה. “תשמרי את הבאסה לדברים החשובים באמת” נזפתי בעצמי שוב ושוב, אבל זה לא עזר….

אבי ניסה להציע שנרוץ עוד ועוד ונעשה אולטרה משלנו, אבל אולטרה זה קודם כל בראש, ובראש לא היה כלום יותר. רציתי פשוט לבכות. רציתי לישון. רציתי לאוטו והביתה.

וכך אחרי שלוש שעות חתכנו וחזרתי הביתה מבואסת, ישר למיטה ולישון…

תכניות של הרגע האחרון
כרמי שולח מייל בעקבות ההודעה שלי על הביטול: “באסה, בכל מקרה אני מקווה שאת ישנה עכשיו, נדבר יותר מאוחר ונראה מה עושים. צריך לרוץ בסופש הזה הרבה”. הדחף הראשון שלי הוא להתקשר ולבכות, אבל אני משתלטת על עצמי. בכי לא עוזר. אין לי אנרגיות לכלום, לא מסוגלת לחשוב הלאה, ואני פשוט נצמדת להנחיה הפשוטה הזו: “צריך לרוץ בסופש הזה הרבה”.
ברור לי שאני לא יכולה ככה סתם לרוץ אולטרה לבד בלי מעטפת לוגיסטית של מרוץ. אבל אני עדיין רוצה להגיע לנפח של אולטרה מרתון ואני מחליטה ללכת על אסטרטגיה של ריצות גב לגב. שלוש ריצות על פני יממה אחת, כל ריצה מתחילה כמה שעות אחרי הריצה הקודמת, לפני שהרגליים מתאוששות. מבחינה אימונית האפקט של זה שקול לריצה רצופה, לוגיסטית זה קל יותר – לכל ריצה אני פשוט לוקחת על הגב את כל מה שאני צריכה.
לקראת ערב אני יוצאת לעוד ריצה. הריצה לא כיפית. הראש עדיין בגולן, עם האולטרה שהתבטל, אבל הרגליים בשלהן, רצות, כמו שהן למדו לעשות כל כך טוב באימונים לקראת האולטרה הזה. הריצה עוברת בטלפונים, מנסה למצוא שותפים מהרגע להרגע לקראת אימון נפח מחר, אבל זה בלתי אפשרי. למצוא שותפים לריצה בשבת כשאת מתאמנת עם קבוצת אופניים זה בלתי אפשרי, ואני שוב מרגישה לבד. ואני שוב מתגעגעת לרכיבות הכביש.
אני סוגרת את היום הזה עם 38 ק”מ ברגליים, וחמש שעות ריצה. אבל לא כמו שקיויתי… ואני עדיין מרוקנת. אין לי כוח לכלום, אין לי חשק לכלום, במיוחד לא לריצה.

“חופשי זה לגמרי לבד”
שבת בבוקר ובראש אין כלום, מרוקנת מאנרגיות. מראש לא עשיתי תכניות לשבת הזו, שהייתי אמורה לנוח בה אחרי האולטרה, וכך אני מוצאת את עצמי לבד. השעון מצלצל ואני פשוט מכבה ומסתובבת לצד השני. מבואסת. אני פשוט לא מסוגלת לחשוב על ריצה ארוכה נוספת. שפל מנטאלי, הראש פשוט מרוקן, והרי אולטרה זה קודם כל בראש, אז מאיפה תבוא הריצה הבאה?
שעתיים מאוחר יותר אני קמה בכל זאת, אוספת את עצמי, מכינה תיק ריצה עם מים ואוכל ונוסעת ליער. בתכנית: לרוץ, פשוט לרוץ. מכיוון שאני לבד אני מקפידה לבחור סינגלים שאני יודעת שמלאים באנשים. מתחילה בסינגל הרצל, מתוך ידיעה שאפשר להמשיך ממנו לענבה, או להסתפק רק בסינגל הרצל ולסגור הקפה של 8 ק”מ ו-46 ק”מ מצטבר.
אני מגיעה לנקודת הפיצול ובאופן לא ברור מוצאת בעצמי מספיק כח לעמוד מול הפיתוי, ולא להמשיך בסינגל הרצל חזרה לאוטו, אלא לצאת לסינגל ענבה. החלטתי בפעם הראשונה לעשות את כל ההקפה של סינגל ענבה, שעד היום רצתי רק קטעים ממנו, ומעכשיו יש לי מטרה לאימון הזה: להשלים הקפה מלא של שני הסינגלים. מעט מאוד רוכבי אופניים מסוגלים להשלים הקפה מלאה של שני הסינגלים האלו, והרבה פחות מכך רצים. להשלים הקפה מלאה של שני הסינגלים בריצה, ועוד אחרי 38 ק”מ יום קודם זה אתגר רציני, וזה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו.

“עכשיו את כותבת את סיפור הנצחון שלך!”
מדהים כמה שהראש מרוקן, אבל הרגליים יודעות מה לעשות ופשוט רצות. לאט לאט הירוק שסביבי והשקט של הטבע נכנסים לי לנשמה, מרחיבים את הריאות ומנקים את הראש. לאט לאט הראש מתחזק, ואני לוקחת איתי את החברות מפורום נשים בספורט, עם מילות העידוד והתמיכה שלהן. אני זוכרת במיוחד את העידוד של מעיין: “עכשיו את כותבת את סיפור הנצחון שלך!” וזה עוזר. מהרגע הזה והלאה זו המנטרה שלי בריצה. ושוב אני מגלה את כוחה של מנטרה טובה ברגע הנכון: אני כותבת את סיפור הנצחון שלי!
החלקים הדרומיים של סינגל ענבה ריקים מרוכבים, ואני חוששת. עד היום הקפדתי שלא לרוץ לבד ריצות ממש ארוכות בשטח. אמנם יש לי את ה-ROADID שלי, ואני מצויידת עם כל מה שצריך, וגם הגנה עצמית למדתי ועדיין… אני מוציאה את הנייד שלי ושולחת לאבי SMS קצר עם מסלול מדוייק וצפי לשעת סיום. קובעים שאני מסמסת שוב בסיום, ועכשיו אני רגועה יותר – יש מי שיודע איפה אני.

סינגל ענבה מכיל הרבה חלקים טכניים למדי גם לריצה. משטחי סלע עצומים שהרגל נוחתת עליהם בזויות שונות, עם אימפקט חזק כל פעם מחדש והריצה הזו דורשת ממני ריכוז מלא. צריך לחשוב על כל צעד, השרירים המייצבים עובדים חזק בריצה הזו וכל הגוף מרגיש מותש. הרגליים לאט לאט מתעייפות וכואבות, בכל זאת יש מאוחריהן כבר 55 ק”מ מצטבר בסוף השבוע הזה, אבל הראש כבר חזק עכשיו.

אולטרה מרתון זה קודם כל בראש
“עכשיו את כותבת את סיפור הנצחון שלך!” אני מזכירה לעצמי שוב ושוב וממשיכה. אומרים שאולטרה זה קודם כל בראש, ועכשיו אני שוב מגלה כמה שזה נכון. כשהראש חזק לרגליים פשוט אין ברירה והן ממשיכות. אני מקפידה על פרוטוקול תזונה מדוייק: אוכל, שתייה, כדורי מלח וכדורי קפאין. הכל לפי התכנית המדוקדקת שהכנתי לפני האולטרה וזה עובד. בשום שלב אין לי נפילות אנרגיה, אין כאבי ראש. אני רצה עוד ועוד, בקצב אחיד. הרוכבים שאני פוגשת בסינגל מעודדים אותי ב”כל הכבוד!” ואני שמחה על כל אינטרקציה אנושית שכזו.

הסינגל מסומן היטב, ועדיין פה ושם יש קטעים שאני לא בטוחה במסלול ומוצאת את עצמי מחפשת שוב ושוב את הסימון הבא, רק לא לאבד את הדרך. שוב ושוב אני מופתעת לגלות כמה שהריצה הזו זורמת עכשיו, כשהראש שוב חזק. “עכשיו את כותבת את סיפור הנצחון שלך!” אני מזכירה לעצמי ומתמלאת גאווה. סיימתי הקפה מלאה של סינגל ענבה ואני חוזרת לסינגל הרצל המוכר, להשלים גם הקפה מלאה שלו. עכשיו כבר יש לא מעט רוכבים בדרך, ופתאום אחד מהם, עם חולצת “תיקון אופניים” מגיע מאחורי ושואל בתדהמה: “את עדיין רצה? ראיתי אותך כאן גם אתמול!” ואני מספרת בגאווה שאני משלימה 70 ק”מ. הוא המום לגמרי, אבל לא מפסיק לפרגן. וההערכה הזו שלו משקפת לי את גודל ההישג. מדהים כמה שזה מעודד, וטוב שכך. מכיוון שרגע המשבר מופיע כשאני סוגרת 32 ק”מ לריצה הזו, 70 ק”מ מצטבר, המים בתרמיל שעל הגב נגמרו ועדיין ברור לחלוטין שעדיין לא סיימתי ויש עוד ריצה לפני. אבל המשבר הזה הוא קצר מועד וחולף מהר. אני יודעת שאני קרובה, רצתי אינספור פעמים בקטע הזה של הסינגל, ואני גם יודעת שאני יכולה לרוץ עכשיו עוד ועוד בקצב הזה. אני מתרכזת בריצה, מתרכזת בטכניקה ואחרי עוד קילומטר לא מתוכנן מגיע לסיום שלי.

אז זה היה לא אולטרה מרתון, ולא היה שער סיום, וגם לא מעודדים ותמונת סיום, ולא היתה מדליה, ובכל זאת אני מנצחת!

71 ק”מ מצטבר, שלוש ריצות גב לגב, עשר שעות סך הכל של ריצה לפנות בוקר, ובערב, ושוב באמצע היום. של שבילים לבנים, של ריצה אורבנית ושל שטח טכני. הכל מהכל.

ואמנם לא הגשמתי חלום (הפעם), ולא רצתי אולטרה מרתון ברמת הגולן (הפעם), אבל בכל זאת כתבתי הפעם את סיפור הנצחון שלי 


תודות
ותודה ענקית לכל מי שידעו לעמוד לצדי בסוף השבוע הזה: קודם כל ויותר מהכל לאבי שויתר על שינה בלילה, נסע איתי כל הדרך לגולן ובחזרה, וגם רץ איתי לפנות בוקר בבן שמן. לכרמי שלא נתן לי להשאר עם הבאסה והבכי, וכמו מאמן טוב ידע לפקס אותי על מה שצריך לעשות כאן ועכשיו. ולמעיין ושאר חברותי מהפורום, שידעו להיות בשבילי בזמן הנכון, עם המילה הנכונה ולעזור לי לכתוב את סיפור הנצחון שלי.