הזינוק – לאחר 100 מ’ הפלטון של קבוצת הגיל שלי העלה קצב לאזור 40קמ”ש, מה שהשאיר אותי מאחור. “לשמחתי” ראיתי שגם אמנון ואלי נשרו כך שהצטרפתי אליהם, ולאחר מספר דקות גם כרמי החליט לעזוב את הפלטון והצטרף אלינו. התחלנו לעבוד די חזק (במונחים שלי) בצלע הראשונה שהייתה די מישורית, בצלע השנייה שרובה במגמת ירידה, העלנו קצב וגם מהירות. ואז פונים לסיוט, סליחה, צלע שלישית של המשולש, מגמת עליה ורוח אף. אנחנו קצת מתדלקים על האופניים אבל ממשיכים לעבוד. בשלב מסוים אלי ואני שומעים את כרמי אומר משהו, אך זה לא ברור (רוח אף זוכרים), ואנחנו ממשיכים (טעות טעות טעות – בדיעבד לאמנון היה פנצר וכרמי עצר לעזור לו). לאחר מספר דקות כרמי מצטרף אלינו, ואנחנו ממשיכים לעבוד. אני כבר מרגיש את העומס ונחלש. מסיימים הקפה ראשונה, ואני אומר לאלי וכרמי שהם ימשיכו ואני אמשיך בקצב שלי, הצעתי לא מתקבלת. נכנסים לסיבוב שני כאשר אלי וכרמי עובדים בשבילי, הם (בהרבה) פחות מהמקסימום שלהם ואני בהרבה יותר מה משאני חשבתי שהוא המקסימום שלי. כך למעשה אנחנו ממשיכים לאורך כל הדרך, תוך שאלי מסביר לי שגם בשבילו זה מאמץ וכרמי טוען שאפשר ללחוץ יותר. בצלע השלישית והאחרונה (זאת עם העלייה והרוח) כרמי יושב ממש צמוד ונותן לי לא מעט ל”טיפות” עידוד, כקילומטר לסוף אני מחליט שאני מספיק קרוב לאמבולנס ולמה לא לנסות לסחוט עוד קצת מעצמי ואני מגביר קצב, לקראת מאות המטרים האחרונים אני שומע מספרים של 32, 33 34 קמ”ש – אבל יכול להיות שאני הוזה. שלושתנו מסיימים ביחד.
הרגשתי כמו קוונדיש (אתם יכולים להחליף את השם ברוכב האהוב עליכם), לא בהקשר הניצחון, אלא בזה ששני אנשים עבדו במשך 60ק”מ רק כדי להוכיח לי שאני יכול. אלי וכרמי היו יכולים לפתוח מבערים ולסיים הרבה לפני ובקצב שמתאים להם. במקום זאת הם “התעלקו” אלי ולפחות בתחרות הזו הפכו אותי לרוכב טוב יותר – תודה.
והערה לסיום – לפני תחרות ,גם אם זו נסיעה ארוכה, לא לרדת על טרמוס קפה ובקבוק מים 750מ”ל, בסוף צריך להוציא את זה.
