כשהתעוררתי בבוקר ,עלתה ההתרגשות . אז החלטתי שאני חולה .
אחרי שהבנתי שאני לא חולה, ניסיתי לחפש אם אין איזושהי הודעת ביטול בגלל הגשם , ולא הייתה כזו.
מתארגנת כמו חיילת טובה ומתייצבת לאיסוף של איילת .
שתינו חולקות את אותן התחושות ,נוסעות ומנהלות דיון פילוסופי על התרגשויות וחרדות ומחליטות על פיצוי הולם – שופינג אחרי התחרות ,בבארי!
מגיעות לאורים. ואני עדיין מרגישה בחילה וכאבי בטן.
כשאני פוגשת את כרמי ומספרת לו שבא לי להקיא, הוא מפוגג את החששות שלי ..
אני עומדת על קו הזינוק עם מטרה אחת . לרכוב עם הפלוטון של הנשים -להחזיק איתן.
בשנה שעברה, בנגבה, עזבתי בתחילת התחרות פלוטון עצבני מאד, בגלל נפילות ואגרסיביות , והפעם אני מתווה לעצמי את הדרך להיות איתן , ולהישאר .
חימום וכניסה לתוך המשפך לפני ההזנקה , מגלה פלוטון קטן יחסית.
מתחילים.
אני נכנסת לריכוז. ״רק להישאר אחרי הגלגל שלפניך ״ המנטרה הקבועה משבת ..
הפעם אני מגלה פלוטון זהיר. מסמנות ולוקחות בזהירות את הסיבובים -אבל לא מרחמות !
ההתחלה רגועה, אבל אחרי כמה קילומטרים מתחילים שינויי קצב , אני מגיבה בכל פעם ובזמן .
אבי רוכב איתי ואני נרגעת בנוכחות שלו. וטל ובובי הגיבורים מעודדים אותי .
לפרקים אני יושבת בתוך הפלוטון ונהיה לי נוח .זה קצת מטריד אותי כי דרור אמר שאופניים לא אמורים להרגיש “נוח” ואז אני מבינה שזו גם טקטיקה של תחרות .. להרדים קצת את הפלוטון ואז שוב לתקוף .
בצלע השלישית רוח חזקה וברגע של חוסר ריכוז הפלוטון מגביר ואני לא מגיבה מהר , נשארת מאחור .
״אין מצב שאני מאבדת אותו לפני סוף ההקפה ״ אני חושבת לעצמי .
מגבירה ומדביקה אותן בעזרת מתחרה נוספת .
הקפה שניה יותר מהירה ואני כבר מרגישה יותר “בבית”. הריכוז ממשיך, אבל אני מתחילה להרגיש את המתחרות סביבי , שומעת מה הם מתכננות, מה הן אומרות אחת לשנייה .
מגיעות לצלע האחרונה, עוברות את כרמי, אלי וגדי שנלחמים יחד ברוח הקשה.
ואני שולחת לכרמי חיוך ( לא יודעת אם ראה…)
לקראת הקילומטרים האחרונים, אני בצד של הרוח ולא מצליחה להגיב להגברת המהירות.
כאן אני רואה את הפלוטון מתרחק ומאחורה אני שומעת את כרמי צועק ( או שאולי דמיינתי ..) ״ יותר חזק , יותר מהר ״
ממשיכה לבד ומגיעה לקו הסיום ולא יכולה למחוק את החיוך. ( תודה לאביב על התמונה היפה).
יש לי מה לשפר ( תמיד) .הייתי רוצה להיות שם עם הפלוטון ,עד הסוף עד לספרינט ,וזה לא הצליח לי , אבל היה לי ממש כיף !
כשחזרתי הביתה ( אחרי השופינג כמובן )שחר שלי אמר :
״ אמא , חשבתי עליך היום ״
“מה חשבת ?”
” שניצחת “
עם זה אני בטח לא מתווכחת ..
מקסים ורד, אהבתי לקרוא
ורד השיתוף שלך מאד מחובר בהיר ואותנטי…ומעודד אותי לחשוב שחרף נסיונך הרב והשתתפותך בתחרויות עדין יש איזושהי הרגשה ראשונית שמלווה אותך בכל מפגש תחרותי..לאורך כל האבולוציה לא הצלחנו להתגבר על הפחד שהוא יצר השרדותי…
אגב אני חוטאת מדי פעם במשחקי מילים כך שאם תקראי”פחד”משמאל לימין תגלי מילה עם קונטקסט הרבה יותר חיובי שמאד חיונית להצלחה..
תודה על השיתוף