יום חמישי
בוקר– הפרפרים בבטן עובדים במרץ. זה כבר לא התרגשות… זה פחד. מירב מצטרפת אלי לרכיבת בוקר קלה שאיכשהוא מרגיעה אותי קצת. אבל רק קצת…
צהריים– חוטפים את הילדים מבי”ס שעה לפני סיום הלימודים (הם דוקא מאושרים מאוד מהסידור הזה, לי יש קצת נקיפות מצפון) ונוסעים לאילת. כל הדרך אנחנו נוסעים בשיירה של מכוניות עם אופניים מאחור. ההתרגשות מתגברת.
ערב– מגיעים לאילת. האוירה בעיר פשוט מחשמלת! מלא ספורטאים, מלא שפות, האדרנלין נשפך מכל מקום. מתמקמים במלון, ואני הולכת לתדריך תחרות. מעולם לא ראיתי כל-כך הרבה ספורטאים בתדריך אחד. אודיטוריום ענק! מלא באנשים – ואין מקומות ישיבה. אני מחפשת את מיכל, מוצאת אותה (אחרי אינספור טלפונים ו-SMS-ים) והחיוך המוכר שלה מתחיל להרגיע אותי.
התדריך לעומת זאת שוב מלחיץ אותי. מעולם לא זינקתי למים עם כל כך הרבה אנשים, כל הפניות והכיכרות בדרך לכביש הערבה באופנים מלחיצים אותי, והריצה היא בכלל על כורכר – הדבר האחרון שאני צריכה עם נקע בקרסול אחרי שנפלתי בריצה באימון שבוע קודם!
בשניה שמסתיים התדריך, בתזמון מושלם, מגיע טלפון מכרמי. אני חוששת שנשמעתי קצת היסטרית, כשהסברתי לו על הכורכר, והנקע בקרסול, ואיך הלכה התחרות. כרמי, רגוע כדרכו, עושה סדר בדברים. לאט לאט אני נרגעת, מכינים תכנית מסודרת לתחרות. עוברים על תסריטים שונים, ומה אני עושה בכל מצב, וזה עובד. אני נרגעת, מרגישה מוכנה מנטלית – סוף סוף.
שישי בבוקר
מתעוררת אחרי שבע שעות של שינה עמוקה, לוקחת את האופנים ויורדת לשטח החלפה. קר!!! אני מתארגנת במהירות, ומתחילה לחפש אנשים מוכרים. אין כמו small talk לפני תחרות… וכמובן שאני אוספת חיבוקים מלאי אנרגיה מכל מי שאני פוגשת.
יורדים לים, ואני מסרבת להיפרד מהסוודר, קר לי מדי… ליד החוף אני פוגשת את גדי, שמלמד אותי לשחות. מקבלת חיבוק, בהצלחה, ובגלל שלא נעים לי ממנו, אחרי כל ההשקעה, מחליטה לגרום לו נחת ולהתחיל את השחייה בחתירה, אחר כך נחזור לחזה!
התחרות
שחייה
הצופר נשמע וכולנו מזנקים למים. נאמנה להבטחתי לגדי אני מתחילה בחתירה. וואו – אני שוחה חתירה בים! מתוך הרגל אני עוברת לחזה, מתחילה לעקוף אנשים, אבל מופתעת מכמה שהרגלים עובדות קשה לעומת החתירה. חוזרת לחתירה. מתרכזת בתנועות ארוכות, גריפה, נשימה, כל מה שלמדתי בשיעורי שחייה, ולא מפסיקה להתרגש מזה שאני עושה את זה. אני שוחה בזיג זג, כי בחתירה לא רואים קדימה, וכל הזמן מתקנת, בשלב מסויים, אני בשיא הריכוז ופתאום מרגישה שאין יותר מכות. שקט. אפילו לא גלים של השחיינים האחרים. עוברת לחזה, מוציאה את הראש מהמים ומגלה שאני שוחה ישירות לעקבה! כולם כבר הסתובבו במצוף ורק אני שוחה הישר לירדן… מיד מתקנת וחוזרת למסלול. אני יוצאת מהמים יחד עם המקצה שאחרי. מבט בשעון מראה ששחיתי 6 דקות לאט יותר מאשר אם הייתי שוחה חזה. אבל הרגלים רעננות, ואני גאה בעצמי בטירוף. טוב עכשיו מתחילה התחרות…
אופניים
החלפה זריזה, הנעלים כבר על האופנים, ואני יוצאת לדרך. הכיכרות לא כאלה מפחידות וגם לא העליות (קטן עלי אחרי שהתחריתי בכביש באשדוד). גם רוח הפנים של כביש הערבה לא נוראית כמו שהפחידו אותי (באליפות בנג”ש באורים היתה רוח חזקה יותר). הרגלים רעננות ואני מרביצה באופנים. פתאום סירנה מאחורי, ואמבולנס חולף במהירות, כמעט מעיף אותי לשוליים מהרוח שהוא מייצר. חצי דקה אחר כך אמבולנס שני, ואני מבינה שמשהו רע קרה. חולפת על מקום התאונה, מרשלים מכוונים אותנו לעקוף את האמבולנסים, ואני רואה אנשים שרועים על הכביש וצוות רפואי מטפל בהם. מחזיקה להם אצבעות, מקווה שיחלימו מהר ומנסה לא להסתכל, לא לראות, ממשיכה קדימה.
אני רוכבת טוב, מריצה בראש שוב ושוב את ההנחיות של כרמי, יושבת מכווץ על האירובר, ישבן קדימה על קצה הכיסא, שומרת על סל”ד גבוה ואז זה מגיע מאחורי. פלטון ענק, פשוט בולע אותי לתוכו, ובעל כורחי אני מוצאת את עצמי בדרפטינג. זה לא חוקי, לא הוגן ומפחיד בטירוף. אני רואה לצידי אנשים יושבים על גלגל של מישהו אחר והם עדין על האירובר! מהשלב הזה זה הופך להיות משחק של חתול ועכבר עם הפלטון: עוקפת משמאל עולה קדימה, בורחת, ואחרי כמה זמן הפלטון תופס אותי, יורדת לאחור, רק לא להיות בדרפטינג, אבל הדופק נמוך מדי, אני לא עובדת, שוב עוקפת, שוב בורחת, שוב נתפסת. מעצבן! מגיעים לסיבוב והפלטון מתפרק. עכשיו יש רוח גב, כל אחד לעצמו ואני מתחילה להרביץ. מרגישה שאנשים מתיישבים עלי מאחור, אבל מתעלמת מהם. מתרכזת בלעקוף עוד ועוד.
ריצה
עוד החלפה זריזה ואני בריצה. פתאום אני שומעת את בני צועק לי כל הכבוד. ותומר ומיה צורחים בהתלהבות “אמא, אמא” ומנופפים לי בהתרגשות. ווואו!!!! איזה אושר. כמה אנרגיות שהם נותנים לי עכשיו. ממשיכה לרוץ. הרוח האילתית מכה בפרצוף בלי רחמים, הרגלים כבדות ואני סובלת. בראש עוברות לי מחשבות של: “למה אני עושה את זה לעצמי?”. עכשיו אני משלמת את המחיר של הפגרה. את העובדה שהגעתי לתחרות עם שבועיים בלבד של אימונים. ובלי אימוני החלפות כמעט. הגוף פשוט מסרב לזוז. איך לכל הרוחות רצים ככה עשרה קילומטרים עכשיו???
סיבוב ראשון מסתיים ושוב אני מגיעה אל בני והילדים. תומר ומיה עכשיו מודדים לי זמנים, ונותנים לי כיפים תוך כדי הריצה – איזה מקסימים. חיוך מתפשט לי על הפרצוף, עכשיו אני בראש של הריצה … השוק של ההחלפה מהאופנים עבר, ואני מרגישה שאני יכולה לרוץ ככה עוד ועוד. מה שאומר שהגיע הזמן להגביר את הקצב. מבט חטוף בפולאר מראה לי שאני אכן יכולה יותר ואני מעלה קצב. רצה טוב. ואז פתאום, רגע של חוסר זהירות ואני שוב מעקמת את הקרסול… אני מצליחה לא ליפול. הערכה זריזה תוך כדי ריצה: הכאב עבר, הקרסול מרגיש בסדר (מזל שהוא מוחזק חזק עם חבישה של פיזיותרפיסטים) ואני ממשיכה. מישהי לידי רצה באותו הקצב ואנחנו מושכות אחת את השנייה. שוב חולפת על פני הילדים, מקבלת כיפים ופרץ אנרגיה נוסף. ופתאום שומעת את רוחיק צועקת ומעודדת בכל הכח. מאיפה האנרגיות? רק עכשיו היא סיימה תחרות – אבל זה עוזר. כמה שזה עוזר! חולפת על פני טלי, גם היא רק סיימה תחרות וכבר נעמדת ומצלמת – איזה מלכה!
סיבוב אחרון, ואני קולטת שאני עושה את זה! אני באמת עושה את זה! 500 מטרים אחרונים, מגבירה קצב, כבר לא אכפת לי להישרף, דופק 190 ואני רצה לשער הסיום, מרימה ידיים למעלה לנצחון – וזהו. נגמר.
איזה היי מטורף! כמה אדרנלין!
אחרי
בני והילדים מלאי חיוכים מחבקים ומנשקים אותי. גדי בשער הסיום ואני מספרת לו בהתרגשות ששחיתי חתירה כל הדרך – הוא לא מאמין (או שאני לא מאמינה)
התוצאות מתפרסמות ואני מגלה שאחרי הכל לקחתי פודיום (איך??? זו אליפות ישראל למרחק אולימפי, המתחרות הכי חזקות, ואני בכלל ניסיתי לשחות לעקבה???)
על הפודיום אני עומדת, משתאה, לצד טריאתלטית בריטית שעשתה תוצאה ברמה של עילית, ולצידה במקום השני הדס, טריאתלטית ותיקה, אשת ברזל, שגם לקחה השנה את האליפות למרחק חצי איש ברזל. מה אני עושה שם ליד שתי הספורטאיות המדהימות האלה?
