כרמי מבין, לא מתנגד, ואנחנו שוקעים באסטרטגיה, מנתחים את המתחרות שלי (יש כמה וכמה בנות בקטגוריה, 2 מאוד מאוד חזקות שיכולות לנצח אותי בקלות), איפה לפוצץ, איך לשמור עליהן, איפה לנסות לשבור אותן מנטלית… מכינים תכנית מסודרת, ושלל תכניות מגירה לכל תסריט אפשרי.
בערב אני מתכוננת מנטלית, המון זמן שלא נתתי הכל בתחרות, ואני חוששת ששכחתי איך עושים את זה. אני מכינה לעצמי את אוסף המנטרות שלי, את השירים שאני מנגנת בראש, קוראת את המאמר של אבי פירוז שירצה לנו בקרוב, ומוסיפה עוד כמה מנטרות. לפני השינה, אני אפילו קוראת שוב את כל שניה קובעת, ומזכירה לעצמי שהכאב הוא זמני, הכניעה היא נצחית. אני הכי מוכנה שאפשר.
ריצה ראשונה – 10 ק”מ – לוחמה פסיכולוגית
זינוק ואני לא ממוקמת טוב. שתי המתחרות שלי ממוקמות ממש בחזית, ואני מאחור. מה שאומר את הקילומטר הראשון אני משתחלת שוב ושוב בין רצים איטיים יותר – טעות! אבל בדיעבד זה ישחק לטובתי… נאמנה לתכנית המקורית אני נצמדת לנעמה, חברה טובה ורצה מחוננת. מראש סיכמנו שהיא תכתיב לשתינו קצב 48 דקות, שנראה לנו סביר. אנחנו פותחות מהר (מהר מדי?) אבל אני מרגישה טוב, ומחליטה שזה מתאים לי. בראש אומרת לעצמי שהיום גם למות על המסלול ולגלות שפתחתי חזק מדי יהיה יותר טוב מאשר להגיע לסיום ולגלות שנשאר לי כוח… קילומטר שלישי ואנחנו סוגרות על מתחרה מספר אחת שלי. אני שומעת אותה מתנשפת בכבדות, ומחליטה שזה הזמן לפתוח בלוחמה פסיכולוגית. ממש לידה, תוך כדי עקיפה אני מדלגת על נשימה, ומנסה להראות קלילה ככל האפשר בריצה. מגבירה טיפה קצב, יודעת שכרוכבת כביש יש לי יתרון – אני מיומנת בשינויי קצב קלים והתאוששות מהם. אני שומעת את הנשיפות שלה מאחורי וממשיכה להגביר (ומנסה לנשום בשקט – לוחמה פסיכולוגית, זוכרים?). וזה עובד… לאט לאט אני שומעת שהיא מתרחקת.
מגיעים לשטיח, ממשיכים לרוץ, ואז פתאום בלגן! הרצים שחוזרים לפנינו צועקים להסתובב. מסתבר שנקודת הסיבוב היתה בשטיח – אבל המכוון לא אמר כלום. מסתובבים ואני שוב עם מתחרה מספר אחת – אבל עוקפת בקלילות וממשיכה. מתחרה מספר שתיים מגיעה אלי (היא הסתובבה קצת אחרי – בערך דקה נוספת) תוך שהיא מקטרת על העדר המכוונים, ומאותו הרגע אנחנו ממשיכות יחד – פעם אני עוקפת, ופעם היא.
דוקא מתאים לי, אני לומדת אותה היטב, מופתעת לגלות שהיא לא רצה מהר יותר ממני (הייתי בטוחה שהיא מהירה הרבה יותר). אני מגלה שבעליות אני פותחת עליה פער, ומיד מתחילה להגביר עוד קצת בעליות, מקפידה לנשום בשקט (לוחמה פסיכולוגית ;-)) והיא סוגרת אותו במישור. יופי! אני יודעת שהסיום הוא במגמת עליה, רושמת את זה לפני, למקרה הצורך, אם נגיע ראש בראש לסיום, אני יודעת שיש לי יתרון.
לשטח החלפה אנחנו מגיעות ביחד, ואני יוצאת לפניה לאופניים.
מבט בשעון מגלה שרצתי נקי (לא כולל הדקה המיותרת וזמן החלפה) 45 דקות!!! שיא אישי חדש ל-10 קילומטר, ובכלל לא ידעתי שאני מסוגלת לזה. מעולה! את המטרה שלי להיום כבר השגתי.
אופניים – 40 ק”מ נג”ש – הרגליים מתאבנות
כאן אני כבר מרגישה בנוח. בינתיים התחרות מתקדמת היטב, מעבר לתסריטים הכי אופטימיים שלי (קיויתי לסגור על המתחרות באופניים, לא העליתי על דעתי שזה יקרה כבר בריצה). המטרה שלי עכשיו היא לשמור על הפער, ולהגדיל. אני רוצה לפתוח פער של יותר מדקה על מתחרה מספר 2, שלא יהיה צל של ספק שהנצחון הוא שלי בזכותי, ולא בגלל הטעות של המכוונים.
נג”ש זה קשה, הגוף לא זוכר מה זה. אבל מצד שני אני יודעת שזה הרבה בראש. עוקפת בלי סוף, עד שמזהה לפני מתחרה חזק, שקשה לי לעמוד בקצב שלו, ומחליטה להשתמש בו כנותן קצב. מרחק של כמה מטרים מאחוריו, לא דרפטינג חס וחלילה, אבל לא לתת לו לברוח. זה עובד כמה דקות ואז הוא מוריד קצב – לא מתאים לי! אני סוגרת עליו חזק, ותוך כדי עקיפה, לידו, אני צועקת לו שלא יתן לי לעקוף אותו. מתחילה לעודד אותו, אומרת לו שהוא רוכב מעולה, שהוא נותן לי קצב טוב, ושימשיך חזק. וזה עובד. מכאן ועד סוף התחרות, אנחנו עוקפים אחד את השני, מעודדים אחד את השני כל פעם תוך כדי עקיפה (“קדימה מור!” הוא צועק לי כשאני עוקפת בעליה – וזה עוזר). מעולה!
בשלב מסויים מגיע אלינו פלוטון ענק. שונאת דרפטינג! לא מתאים לי! אני מנסה כמיטב יכולתי להתחמק מהפלוטון – בורחת קדימה, כשהפלוטון תופס אותי, יורדת לאחור ושומרת מרחק בטוח. לא להיות בדרפטינג. אני תופסת את חוה גרו, רצה מחוננת, ומאותו הרגע אנחנו עוקפות לסירוגין אחת את השנייה, שתינו משקיעות מאמצים רבים בהמנעות מדרפטינג, בניגוד לחלק גדול מהרוכבים לפנינו. פתאום, מגיעים שופטים, ומתחילים לפסול על דרפטינג. יופי! אבל אז אני שומעת שהם נותנים לחוה אזהרה. לא הוגן! מכל האנשים שמסביב, היא הכי בסדר. אני מזנקת קדימה לשופטים, ותוך כדי עקיפה מסבירה להם שזה לא הוגן, שהיא רוכבת כל הזמן בלי דרפטינג, למרות כל הקושי שיש היום כשהפלוטון הענק משחק איתנו. אחרי התחרות גיליתי שפסלו אותה, שלא באשמתה על דרפטינג, וכמובן שהתייצבתי להעיד לטובתה בערעור – הפסילה בוטלה.
ממשיכה קדימה, חוה מאחורי. סיבוב אחרון והתאומים שלי מתחילים להתפס. הרגליים מאובנות. כאבי תופת. אבל אני מוכנה לזה, כרמי ואני דיסקסנו את זה אתמול, ידענו שזה תמיד מגיע בדואתלון אולימפי, והתכוננו לזה. לפי ההנחיות אני מעבירה להילוכים כבדים, עקבים למטה, ומשחררת את התאומים. חוזרת לסל”ד גבוה, ואז שוב – עוית בתאומים – כואב!!! מעכשיו ועד סוף הרכיבה אני על הילוכים כבדים, מנסה לשוא לשחרר שוב ושוב את התאומים שחוזרים ונתפסים. מזכירה לעצמי שרציתי למות על המסלול… נעזרת בכל המנטרות האפשריות. לוקחת ג’ל, שותה הרבה, ומשכנעת את עצמי שזה מה שהשרירים שלי זקוקים לו עכשיו: אוכל, שתייה, ותיכף הכאב יעבור (הוא לא! אבל שכנוע עצמי לא מזיק ;-)). זהו, נגמר, אני רואה את הסוף. קצת סל”ד גבוה להכין את הרגלים לריצה, מתיחות לתאומים המסכנים שלי בירידות, והופ, אני קופצת מהאופניים וקדימה לריצה.
אבל רגע, מה קורה פה, אני ראשונה מהנשים בירידה מהאופניים? וואו!
ריצה שנייה – 5 ק”מ – הסיוט האמיתי
לפי החישובים שלי (בדקתי אחרי כל סיבוב פרסה איפה המתחרות) יש פער של כמה דקות ביני לבין המתחרות. יחד עם זאת אני גמורה, בראש עוברות מחשבות של “אין לי מושג איך אני שורדת את הריצה השנייה”. אבל היום אני לא מרשה לעצמי לשקוע במחשבות על סבל, במקום זה מזכירה לעצמי שוב ושוב שאני ראשונה, אני חזקה היום, פער גדול שקשה יהיה למתחרות לסגור, ו… רציתי למות על המסלול, עכשיו זה הזמן. חוה בריצה מדהימה כתמיד עוקפת אותי בצעד קליל, ומזכירה לי לסובב מספר (וואללה תודה!)
קשה לי, קשה לי בטירוף. אני לא מסוגלת לחשוב, הרגלים רק רוצות להפסיק, ואני מתרכזת בלחשוב על צעדים מהירים. גוף קדימה, מדמיינת שהרגלים קלות (הן לא! אבל לא יזיק לדמיין ;-)) וצעדים מהירים. מגיעים לפרסה, ואני מופתעת לגלות שחוץ מחוה אין אף אישה לפני! אליפות הארץ! אני מתרכזת בריצה, צעדים קטנים ומהירים, לא להפסיק. מגיעה לעליה של וייצמן ומזכירה לעצמי שאולי קשה לי, אבל בעליות אני חזקה מהאחרות. פונה לבוסתנאי, ומריחה את הסוף… עוד עליה קטנה, אני כבר מעורפלת מרוב סבל, רק שער הסיום בראש שלי, ופתאום קול מוכר ואהוב: “מור! מור! כל הכבוד!”. בני! הוא הגיע! רץ לצידי על המדרכה, מעודד, וחיוך ענק ענק של אושר מתפשט לי על הפרצוף.
פוזה של מנצחים לשער הסיום, ו… עשיתי את זה!
ורשימת הוואו שלי להיום (אחד גם היה מספיק לי…):
2:22 (שיא אישי חדש לדואתלון אולימפי!)
ראשונה בקטגוריה (אליפות ישראל כבר אמרנו???)
ושנייה כללי! (אני??? סגנית אלופת הארץ???)
שברתי את השיא שלי ל-10 ק”מ ריצה (אני? 45 דקות?)
הרבצתי נג”ש מהסרטים (ושיא אישי לנג”ש 40 ק”מ: 1:10:10 מעל 34 קמ”ש ממוצע)
והחשוב מהכל: עמדתי במטרה… הוכחתי לעצמי שאני עדיין זוכרת איך למות על המסלול J
אני מאושרת!
