מאז, כמו שאומרים, הוקפה גבעת המופעים אלפי פעמים, נינה סיימה מרתון פריז, אורלי מתכוננת לאיש ברזל בקיץ, ציפי עלתה לקבוצה של הגדולים ואורנה חברתי היקרה, מלכת החננות נטשה אותי לאנחות – דבר ראשון קנתה “מקרר” לענוד על היד – היא קוראת לו גרמין, הצטיידה במאמן אישי ופתאום אין קיטורים, הבחורה סיימה חצי מרתון ת”א הודיעה שהיא נרשמת לפריז ובינתיים רצה מהרים לעמקים. בקיצור כך ננטשתי בגזרת החננות והגדרתי חגיגית שהמטרה שלי לא פריז ולא לונדון, אני רוצה “להיות הנרי” או לפחות “להיות סבתא שלי” שבגיל 88 עוד היתה פותחת את הים בשש בבוקר במשך 8 חודשים בשנה (מה קרה כשסבתא שלי הגיעה לאימון טריאתלון…בהזדמנות אחרת) בכל אופן אני הגדרתי לעצמי שבעוד 40 שנה אני רוצה לעסוק בספורט ולשם כך חייבת להתאמן בzone סבבה כי אחרת איך אגיע לגיל 87?!
בכל אופן כאחרונת החננות דבקתי בתוכנית אימונים בסבבה… עד ליום שלישי האחרון שבו למרות רשימת סיבות של למה לא… החלטתי שכן ונרשמתי לטריאתלון נשים חי.
לכבוד האירוע המשמח, חשבתי שמן הראוי לנסות קצת לשחות, לרכוב ולרוץ… אולי גם לשלב בינהם.
ביום רביעי התחלתי בתוכנית אימונים פרטית לקראת טריאתלון נשים חי
נטשתי את מנחם באמצע תרגיל זוגות לטובת הריצה רק אחרי שהצלחתי להבין את התרגיל וקיבלתי ציון מצוין מהמאמן (למען הסר ספק לא היה אבל אחרי המצוין!)
למי שלא ניסה – לרוץ אחרי רכיבה זו חוויה מוזרה משהו, הרגלים כאילו לא נענות לדרישה של הראש לזוז אחרת.
הספירה לאחור מתחילה והבוקר מצאתי את עצמי באימון פתוח לקראת הטריאתלון.
התארגנות הבוקר היתה זריזה, כנראה שעדיין יש לי את זה… מכינה את שטח ההחלפה כאילו לא חלפו שנתיים מאז שעשיתי זאת לאחרונה
הים כמו בהזמנה היה ים חלק ומזמין, מדהים איך הגוף זוכר את התחושה של לשחות בים, אחרי השוק הראשוני של המים הקרירים משהו, הקצב מתייצב, הבויה מתקבעת מול העיניים והופ אנחנו בחוף ונכנסות לעוד סיבוב.
בשלב האופניים אני כבר בתוך העניין, טוב תנו “לשים גז”… אבל היום כבר מתקדם והתנועה מתחזקת ואנחנו ממשיכות לריצה
למרות שמדובר ב”טעימות”, אני שוב נזכרת כמה קשה לזרום לתוך הריצה אחרי שרוכבים… מה שנקרא “יופי! עכשיו הרגליים שלי לא רק נראות כמו שני גושי עופרת אלא גם מרגישות כך!”
האימון מסתיים ואני מציינת לעצמי מספר דברים
1. תחרות טריאתלון היא מעבר לסך כל מרכיביה, זה לא רק היכולת לעבור את המרחקים בכל אחד מהענפים אלא גם לשלב אותם אחד אחרי השני
2. טריאתלון נשים הוא הרבה מעבר לתחרות טריאתלון זו תחרות נשמה! יש משהו באווירה שהוא מעבר למילים, ואני שמחה שההתרגשות, האחוה הנשית, התמיכה כולם כבר כאן והגיעו הבוקר לאימון הפתוח להשתתף בחגיגה!
3. אני מתרגשת מאד לראות באימונים הפתוחים, זה שהייתי בו ואימונים מקבילים, בנות קטנות, גדולות, צעירות וצעירות פחות, אימהות ובנות כולן מתכנסות לשם מטרה אחת קידום הנשים בספורט תחת הגג של טריאתלון נשים לזכרה של תמר.
4.כמו כל אימון טוב, גם האימון הזה הסתיים בחברותא בקפה של בנות הקבוצה, ב”סיפורי קרבות” מתחרויות קודמות.
אז למה אני ממחזרת הודעות מפורום לפורום?
רציתי לשתף אתכם בחויה ולבקש את ההתגייסות שלכן בנות הקבוצה
עדיין ניתן להירשם לתחרות
הטריאתלון הזה הוא מפעל חיים של סוזי ודני דבוסקין להנצחה של תמר
השנה בניגוד לתחזיות האופטימיות לא נרשמו מספיק נשים
שאולי מחכות לשבוע האחרון כדי להירשם.
כל מי שהיה בטריאתלון נשים יודע שמאחוריו אלפי סיפורי “ניצחון” של נשים שעשו את התחרות.
לא בכדי סיסמת התחרות “כל אחת מנצחת”
אני סיימתי את הפוסט הקודם ואמרתי שכל אחת יכולה כי בעיני המהות היא פחות הניצחון ויותר ההבנה שאת פשוט יכולה! אז למי שעדיין לא התנסתה וגם למי שהתנסתה – בואי ותראי שגם את יכולה וגם את מנצחת!
