מחנה זה עניין רב תועלת

בחלק החברתי, היה פשוט כייף הרגשתי כאילו הקבוצה שאני כל כך אוהבת ושבשנה האחרונה קצת התאדתה לפרקים חזרה ובענק – תודה לכל אחד ואחת מכם על שהצעתם גלגל כשהיה לי קשה, שחסמתם את הרוח, שמתם יד תומכת על הגב, שפירגנתם לפני, אחרי ותוך כדי מחנה האימונים. המחוות הקטנות הן שעשו את ההבדל. להשתמש בביטוי השחוק של “אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד” אולי קצת מוגזם ועדיין למרות שכרמי חושב שיש מקום לשיפור, אני הרגשתי שהייתם כאן עבורי והשתדלתי להיות גם עבורכם.
עוד לא דובר על “רוני את אמיר שקשוקה בע”מ” והפיקניק השווה, למרות כמויות הלחם והטונה שנשארו לדורות הבאים – שוב הוכח שפולניות כנראה לא קשורה לעדה…
והיה גם “חדר הבנות” שהחזיר אותנו מינימום לימי תנועת הנוער, עם מסיבת פיג’מות, שיחות נפש, התקפות צחוק בלתי נשלט ושירה בציבור של שיר אחד ויחיד שנבדק בשלל ביצועיו ביוטיוב, שנבחר פה אחד, כ”השיר של המחנה”
 
שלישית “צליל מיתר” עובדות על ה”ח” וה”ע” עם הדגש על המשפט “לא אל תוותרי” שהושר לאורך כל הטיפוס והירידה ל ומהחרמון – לפחות בלב שלי.
מעבר להווי, לאתגר, להתמודדות ולנצחון האישי והכללי של כולנו –
אני חשתי שהמחנה הזה נרקם במחשבה על המתאמנים ושם אותנו במרכז
אני יצאתי מועצמת כי יכולתי לבטא את היכולות שלי, כרמי וארמנד נתנו לי את המקום והזמן להתמודד בקצב שלי ולעמוד בבחירה שלי, ופשוט היו לצידי, וכמוני גם לאחרים למרות שכשמוציאים קבוצה בסוף צריך לדבוק בתוכנית.
היתה גם למידה, ללמוד איך הגוף מגיב אחרי 3 ימים של רכיבה, הדופק שסירב לעלות כל הדרך לחרמון כי הגוף היה עייף, אלו דברים שלא חוויתי בעבר. התבוננתי בשותפים שלי לקבוצת מספר 1 (שולטטטתתתת!!!!) וראיתי איך כל אחד מתמודד בדרכו עם הקושי והייתי גאה בכולנו על העבודה ובעיקר שהחזקנו אחד את השני למשל בדרך מקצרין לעין זיוון כש 23 ק”מ נראו ארוכים מנשוא והעסקתי את עצמי בחישובים מתמטיים מסובכים של כמה פעמים אני צריכה להקיף את הגבעה בשביל לגמור כבר את המרחק הזה….

ואם כבר אישי אז עד הסוף,
שלוש שנים לא הייתי במחנה אימונים, היו לי בחירות אחרות והייתי שלמה איתן… הפעם החלטתי שכן –
באתי למחנה אימונים הזה עם נפחים של מקסימום 3 שעות רכיבה, לא רכבתי על כביש ממרץ 2009 למעט פעמיים
כשהעליה הכי רצינית ולמעשה היחידה שטיפסתי עם האופניים האלה היתה בראש ציפור…
אמנם בשטח טיפסתי והרבה אבל בכל זאת אופניים אחרים וזה מרגיש אחרת
זו לא נקודת פתיחה מבטיחה בעיקר למחנה אימונים שבו תוכננו שתי עליות לא קלות ונפחים שהצטברו ל 13 שעות נטו על האוכף בשלושה ימים.
אבל כרמי האמין בי וביכולות שלי וזה מה שהוא אמר לי ושידר לי
ומשהו היה שונה, שונה בי ושונה ביכולות שלי – ותיקי הקבוצה בוודאי זוכרים כמה שהיה לי קשה ואיזו דרך עשיתי
וזה שינוי של החודשים האחרונים, זה שינוי בראש והרגשתי ששום דבר אבל באמת שום דבר לא יעצור אותי הפעם ויגרום לי לעלות לרכב ליווי (גם לא ליאור ששני ק”מ לפני הסוף רצה שאעלה על הרכב כי חוויתי את הפנצ’ר החמישי! תוך שלושה ימים ואמרתי לו שגם אם אלך ברגל עד לעין זיוון אני לא עולה לאוטו!)
אז הפעם לשם שינוי עידן רייכל פנוי חם מהיוטיוב ואת הביצוע החד פעמי הנרגש של “מחכה” הפסדתם בשיחת סיכום (ולעדים לביצוע המתרגש מקווה שלא הבכתי ולא העקתי עליכם – תודה ורד שעזרת לי)
המילים של ריטה שבוודאי לא נכתבו על אופניים ולא עלי מטיבות לתאר את התחושה של השינוי אז אמנם “צליל מיתר” הוא שיר המחנה אבל “מחכה” זה השיר שלי
 

תודה כרמי, תודה ארמנד ותודה ליאור
שהאמנתם בי, שתמכתם, שאיפשרתם
אני יודעת שהחוויה הזו לא תשכח במהרה לא אצלי ואני מעריכה שגם לא אצל האחרים
תודה, תודה, תודה
אילת