חדשות ומאמרים

זה נגמר בקו

המורטירולו. רק הזכרת השם האגדתי הזה כבר מעוררת חרדה. השמעתי אותו ואת השמות המפורסמים האחרים, סטלויו וגביה (stelvio ,gavia) כבר לפני מס’ חודשים כאשר רק תכננתי את האזור אליו ניסע השנה. רשימת המצטרפים הגיבה בהתאם ומספר הנרשמים עלה וירד עד שהתייצב סופית על 22 חברי קבוצה ועוד 3 בנות זוג. מספר מרשים לכל הדעות בהתחשב באתגר.

ואכן היה זה אתגר אמיתי. אנחנו כבר מנוסים בנסיעות, וכל החלק הראשון כולל ההכנות האישיות של כל אחד ואחת תוכננו כבר מס’ חודשים מראש והחבר’ה לקחו את הנסיעה וכל ההכנה הקשורה בה ברצינות. היה ברור שהולך להיות אתגרי, רק שלא היה ברור עד כמה. שום רכיבת DEMO על טריינר , ושום טיפוס של נס-הרים או צובה, אינו שקול לדבר האמיתי.

הרבה זמן התלבטתי אם בכלל להרשם לתחרות הזו. אודה שמאז הפציעה (ביולי הקרוב -שנה) הכוונה הראשונה שלי היא אך ורק להנות ולסיים כל רכיבה בחתיכה שלמה אחת. בתחרות בכלל, ובאליפות ישראל – בה הפלוטון גדול במיוחד והטרוגני מאד – בפרט, דרגת הסיכון גבוהה במיוחד ומכאן החששות.
למרות זאת בחרתי להרשם ולהשתתף .
ההשכמות הולכות ונעשות יותר ויותר קיצוניות, ומחוגי השעון נעים להם דרך קבע בין 04:00 ל 05:00. הכל כבר מוכן מראש וכל שנותר זה לסיים התארגנות אחרונה להעמיס ולצאת לדרך.מגרש החניה במצודת יואב כבר מלא ועשרות רוכבים בבגדים צבעוניים נמצאים בתהליכי התארגנות לקראת הזינוק שמגיע בחטף.

בכל פעם שאנו נפגשים
אני מרגיש צורך לומר מספר דברים מרגשים,
לפעמים אני פותח ב-מה היה לנו השנה
לפעמים במה היה לנו בעונה האחרונה,

אז זהו. נגמר. רציתי דווקא להגיד כמה מילים בסיום, אבל בחדר האוכל לא התאים כ”כ. אח”כ נכנסו אנשים אחרים וזה היה בלתי אפשרי. אז אני אכתוב ומה שיצא, יצא.

בעצם הכול תיקתק כמו שעון שוויצרי. הארגון היה למופת. כרמי ואדוה דאגו לכל, עד הפרט האחרון. גם הרעיון להזמין את הנרי אוחיון, איש מקסים ומרתק, היה גיוון מענין ל”צעירים שכמונו” בתחום האופניים. הדלקת הנרות, הגיטרה של ורד, ועוגת הגבינה תוצרת בית, שטיפת האופניים והבריכה, תרמו גם הם לחימום האוירה.

הרכיבות עצמן לא היו קלות. מזג האויר ביומיים הראשונים לא הקל איתנו. הרוחות העזות נושאות האבק, הקור החודר מבעד לשכבות הבגדים , כל אלו רק העצימו את הקושי. אבל זו חויה שנזכור, בדיוק כפי שזוכרים את הגשם במחנה האימון בגבולות.

אתם בטח מכירים את ההרגשה הזו….מכינים הכל ערב קודם, את הבגדים , האוכל והשתיה, הנעליים והקסדה, בודקים את האופניים, מוודאים שהכל במצב תקין, ונכנסים כבר ל- מוד  של אימון שבת.

האיזור של גבעת עדה, מישורי ברובו שייך בד”כ לאימוני התקופה הזו. שילוב עם טיפוס ל”זכרון” מזכיר לנו תמיד שאופניים זה בעצם עליות. שם בא לידי ביטוי כשרון אמיתי ויכולת. במישור בדרפטינג בתוך הפלוטון אפשר “לשבת” ולנוח. בעליות אתה מוצא את עצמך מתנהל לא אחת לבדך, קובע את קצב הפידול, הדופק והנשימה. מסתכל למעלה ורואה את הטובים ממך מתרחקים והולכים, נראים בכלל כלא מתאמצים, ואז מתחילות המחשבות לזחול לתוכך. אני פחות מוכשר, שמן מדי, לא מתאמן מספיק, אין לי נטיה טבעית לטיפוס,….מכירים את זה????????

חשבתי הרבה על הפגרה. לי, דווקא, הייתה זו תקופה מצוינת. אפילו קצרה מדי. לקראת הפגרה הרגשתי כבר את הצורך בה. קצת להירגע מהקצב המטורף של היום יום. לוליינות השילוב המופלא של בית עבודה ותחביב תובעני, נתנו בי סימני עייפות, ולכן שמחתי כ”כ לקראתה. במיוחד אהבתי את הרכיבות הרגועות. של הקצב הנוח, האיטי יחסית, הנינוח. זה שמאפשר לך להביט גם סביבך, ליהנות מהנוף, ובמיוחד מהנוף האנושי. זה שמאפשר לך לשוחח עם זה שלידך במשפטים שלמים, ולא כאלו הנקטעים מרוב מאמץ. זה שמאפשר לך להכיר אותו טוב יותר, גם צדדים אחרים שלא הכרת. להיות שותף למחשבות שלו, להתלבטויות, לדברים המשותפים והשונים. לקבל תשובות לשאלות שונות שמנקרות במשך השנה, חלקן מספקות וחלקן כאלו שמעוררות ויכוח. ובכלל זה כיף כי גם מזג האוויר נוטה חסד, מכין אותנו לימי החורף הקשים.

4:30 בבוקר היא שעה אכזרית. צלצול השעון המעורר תופס אותך בדיוק בשלב בו השינה היא העמוקה ביותר. לא פלא שגנבים בוחרים שעה זו לחדור לביתם של אנשים, שנוטים תמיד לספר שהגנב “הרדים אותם עם חומר כל-שהוא”. איזה שטויות, אנחנו פשוט ישנים טוב בשעות הללו.

4:30 בבוקר, זחילה מתוך המיטה בניסיון נואל שלא להעיר גם את זוגתי. זו מיד פקחה עין תורנית ותוך מס’ דקות  הייתה  מוכנה ומזומנה כדבר שבשגרה. ככה זה כשאתה גר בבית בו בשבת מתעוררים הכי מוקדם. בין אם לענייני אופניים או לתחרויות טניס ברחבי הארץ. השותפות המושלמת הזו, והתמיכה ללא סייג, היא אחד מהמפתחות החשובים לכל הצלחה  ובכל דבר. תאמינו לי יש לי כבר ניסיון עם קבלות בתחום.

הכול היה מוכן כבר מאתמול. רק את ההתרגשות לא הצלחתי להסתיר. בטח שלא ממערכת השרירים הבלתי רצונית שבגופי. בקורי התכופים בשירותים העידו על כך. “לעזאזל” אמרתי לעצמי. “רק זה מה שחסר לי” ותחבתי עוד גליל נייר טואלט לתיק.

שנתחיל מהסוף?

היתה חויה, ללא ספק. במיוחד לרוכב חסר נסיון בתחרויות שכמוני.  הסיום רווי האדרנלין, ותחושת ההחמצה שיכולנו יותר היו ה”פינאלה” לאירוע.

הכל  התחיל בהתלבטות הרגילה האם להירשם או לוותר. מצד אחד אינני חיית תחרויות באופיי, מצד שני תחרות מישורית היא כמעט ההזדמנות היחידה בשבילי כאחד שכל גבעה קטנה גורמת לו להידרדר  לאחור.

בסיכומו של דבר, וכמו שאומרים בפוליטיקה, “קבלתי את דין התנועה” ונרשמתי. מאותו הרגע נכנסתי ל”mode  ” תחרות שבא לידי ביטוי בסוג של התכנסות פנימה, ריכוז, הקפדה על תזונה, הכנת האופניים, שינה וכד’.

ההכנות השתלמו בסיכומו של דבר. בבוקר התחרות הרגשתי רענן דרוך ומוכן. הייתי מצויד באוכל ושתיה ובכמות מתאימה של פרפרים בבטן. על קו הזינוק הרגשתי נוזל חמים ודביק באיזור הברך.  בדיקה מהירה הראתה שאחת משתי אריזות הג’ל נפתחה. אני נוהג להחזיק את הג’ל מתחת לדש המכנס, באזור הברך. קל להוצאה, לא דורש הכנסת היד לכיס שגורמת תמיד לסטיה קלה מנתיב הרכיבה ובפלוטון צפוף יש לכך משמעות קריטית. (פתרון בשבילך הדר]. סילוק מהיר של  הג’ל לגרון, לגימת מים קלה ומיד הזינוק.

לא הכרתי את המסלול לפני. יש לכך כמובן משמעות מנטלית רבה. מסלול מוכר נותן לך את האפשרות להכין את עצמך טוב יותר לקראת הקטעים הקשים, ומקל עליך את חלוקת הכח.

“היתה זו רכיבה מכוננת”. ציטוט מאחת הבנות אחרי רכיבת השבת. 4:40 שעות ברוטו, 3:55 נטו. כשחושבים לא מבינים, איך אספנו 45 דקות של מנוחה? זו כנראה התוצאה כשאת מקדימה… (השעון הוא של סמדר) שהפגינה היום יחד עם מיכל ק. יכולת מרשימה….לפי השעון של דורון רכבנו כ-82  ק”מ עם טיפוס מצטבר של 1600  מ’.כן כן לא להתבלבל אלף שש מאות מטר. לא רע בכלל!!

היה באימון רמז על ההולך לקרות בקרוב. יהיה חם יותר, לח יותר וקשה יותר. אנחנו כבר קבוצה לא קטנה ומאד מגוונת. היום היינו בחלוקה כמעט זהה לרוכבים/ות. חוד החנית בידי (כרגיל) האשקלונים (היי חבר’ה מה שמים לכם שם במים? }שתמיד מטפסים במהירות ובקלילות כאילו שמדובר בירידה ולא בעליה….”לא נגמרים החבר’ה האלה”  אני אומר לעצמי, “חכו חכו בירידה”…. משב רוח קליל ורחש הצמיג החורך את האספלט והופ כשאני במהירות של 75  קמ”ש עובר אותי נמרוד באדישות השקטה שלו ומחזיר אותי למקומי הראוי…

היום בבר בהר התפצלנו לשתי קבוצות. חלק חזרו דרך עמק האלה, וחלק המשיכו במסלול הרגיל.

הבוקר לא הגעתי לאימון. בקרתי בבית הכנסת בעליה לתורה של קרוב משפחה שחגג את בר המצווה. התבוננתי סביבי על המתפללים, וחשבתי לעצמי איזה כיף יכול היה להיות אם כל אחד היה חי באמונתו מבלי לכוף דעתו על האחר?! חשבתי גם כמה מהאנשים יכולים היו להצטרף למעגל כמו שלנו ודומים לו אם גם יום נוסף בשבוע היה יום חופשי? וחשבתי גם על….

נס ציונה-

היה כיף. הייתה זו לי תחרות ראשונה. האמת היא שהשתתפתי לפני שנים בקריטריום, בזמן שאלו התקיימו בגני התערוכה. החלטה של רגע… ונרשמתי. אמרתי לעצמי שלמרות שאסיים באופן ודאי אחרון לפחות יהיה זה אימון איכותי. התגברתי על כל רגשי הנחיתות שלי והתייצבתי לזינוק.

בבית קראתי את “מאמרו” הקצר -המצוין- והתמציתי של אסף {בני) ויישמתי את כל ההוראות. יצאתי לרכיבה יום לפני, הקפדתי לאכול נכון, ואפילו טריינר לחימום הבאתי.