חדשות ומאמרים

גם לרוכבי שטח זה לא פשוט לרכוב את סינגל ענבה והרצל רצוף, יש מעט מאוד רצים שיכולים לעשות את זה, ועוד פחות מזה רצים שעושים את זה כחלק מאימון ארוך יותר של 71 ק”מ… אבל זה מה שעשיתי בסוף השבוע הזה אחרי שהאולטרה מרתון שהתכוננתי אליו והתאמנתי אליו התבטל ללא הודעה מוקדמת… אז אמנם זה לא סיפור על אופניים, אבל אני מביאה את זה כאן, כי חשבתי שהרבה מכם יוכלו להזדהות.
ותודה ענקית לכרמי שידע ללוות אותי בכל ההכנות לאולטרה הזה, וברגע האמת ידע להיות שם בשבילי וכמו מאמן טוב לפקס אותי מחדש.

יש ארועים שמקבלים עבורנו משמעות אישית מיוחדת, הרבה מעבר לעוד ארוע. אולטרה מרתון סובב עמק 2012 היה בשבילי ארוע כזה. במשך 10 חודשים, החל מרגעי השפל והייאוש הגדולים ביותר שאחרי ההתרסקות והפציעה חלמתי על היום הזה, על הריצה הזו. והחלום הזה התגשם, ובגדול, ביום שישי האחרון, אחרי מאה קילומטרים מדהימים. מאה קילומטרים שהיוו תקופת חיים שלמה, עם רגעי שמחה והתעלות לצד רגעי קושי ומשבר, אבל מעל הכל אושר גדול. מאה קילומטרים של אושר. מאה קילומטרים של נצחון.

יד ביד עם אולה – טריאתלון נשים 2012 

טריאתלון נשים 2012, 11:00 בבוקר, לאחר 4:24 שעות על המסלול ואולה מלמד, מורן גרומר ואני המתחרות האחרונות שחוצות את קו הסיום, עם דמעות בעיניים ומחיאות כפיים וקריאות עידוד מכל עבר. אולה עשתה את הבלתי אפשרי והשלימה טריאתלון ספרינט, אתגר בלתי נתפס עבור בחורה עם שיתוק מוחין שנעזרת בקביים ביום יום.

לקראת טריאתלון תל אביב שמתקרב, שהוא אחד הטריאתלונים הבודדים שבו מותר דרפטינג, עלתה שאלה בפורום נשים בספורט לגבי טיפים לרכיבה בטריאתלון שכזה. חשבתי להעלות גם כאן את התשובה המפורטת שלי, למקרה שיש מישהו שמתכנן להתחרות בטריאתלון תל אביב. (הערה: הפוסט כתוב בלשון נקבה אבל מתייחס לשני המינים)

הקדמה
אני חושבת שהספקתי לעשות המון המון תחרויות בשנים האחרונות, טריאתלונים בלי דרפטינג, טריאתלונים עם דרפטינג, וגם תחרויות אופניים שבהן כל הרכיבה היא בדרפטינג בפלוטון גדול.
טריאתלון עם דרפטינג זה חיה אחרת לגמרי.

שבוע עבר מאז הר לעמק. 58 ק”מ של ריצת שטח, בשישה קטעים, על פני 24 שעות. ולקח לי זמן לארגן לעצמי את המחשבות. לקח לי זמן לקלוט שעשיתי את זה. שניצחתי. שניצחתי את הפציעה הארורה ההיא שטרפה את כל הקלפים. ולאורך כל התקופה הארוכה הזו של הפציעה, של ההתמודדות, אנשים שאלו אותי למה אני לא כותבת. לא משתפת יותר במה שעובר עלי. ולא יכולתי. לא יכולתי לכתוב. לא כשהכל טרי מדי, כואב מדי, מייאש מדי. והיום, היום סוף סוף, אני מרגישה שאני יכולה לכתוב.
אבל לפני הכל, אני חייבת לנצל את ההזדמנות הזו ולהודות לכרמי. שהיה איתי לאורך כל הדרך הארוכה הזו. החל מהשעות הארוכות בבית החולים, באותה שבת איומה של התאונה, ובהמשך בשבועות הארוכים של השיקום, והחזרה לאימונים. שידע להנחות אותי ולאמן, גם כשהאתגר לא היה בכלל באופניים. עם עידוד, עם ייעוץ, עם הנחיה צמודה. תודה!

דצמבר 2011: ההתרסקות: תגידי תודה שאת בכלל הולכת

שחור! הזכרון הראשון שלי אחרי התאונה הוא שחור. פרמדיק שואל אותי: “מור, את מסוגלת לקום?”. אני מנסה לקום, הכל מסתובב, ופתאום קולות מבוהלים צועקים: “תביאו קרש, תקבעו לה את הצוואר”, ומייד כל העולם נעלם, והשחור חוזר.

אליפות מסוג אחר: ג’אגלינג מטורף בין אמהות, זוגיות ו… אליפות הארץ ככה סתם על הדרך

תקציר הפרקים הקודמים: לפני שנה בדיוק, סיימתי את איש הברזל הראשון שלי, את הישראמן והייתי בעננים. כבר אז היה לי ברור שאני חוזרת, שוב, לא מיציתי את החוויה. כבר אז סימנתי לי את ה-21.1.2011 כמטרה. ואז ביוני 2010 מצאתי את עצמי בבית החולים, עם הקטנה שלי, וכל החיים התהפכו. הכל זז הצידה. לאט לאט דברים חזרו למסלולם, החיים שלנו התייצבו פחות או יותר. ורק אני לא הצלחתי לחזור לעצמי. לכאורה הכל ממשיך כרגיל, בית, ילדים, עבודה תובענית, אימונים… אבל הכל חורק. תקופה מבאסת, שנה מבאסת. באוקטובר אני יוזמת פגישה עם המאמן שלי, ליאור זך מאור, על הפרק: נסיון להבין עד כמה זה ריאלי להמשיך ולהתעקש על איש ברזל, או שאולי צריך פשוט להכיר בעובדות ולוותר. ליאור, ריאלי כהרגלו, לא מנסה לייפות את המציאות. הוא מעריך את הסיכויים שלי ב-50:50, להגיע בכלל לאיש ברזל, ומקפיד לוודא איתי שאני לא חושבת על שיפור משנה שעברה. רק להגיע. וההחלטה נופלת: ממשיכים קדימה.

כאן בעצם התחיל המסע העיקש שלי חזרה לכושר, חזרה לעצמי. מסע שבו שיתפתי את קוראי שוונג בחודשים האחרונים. הדרך לא היתה פשוטה, וגם לא קלה, אבל היא הביאה אותי למקומות נפלאים, ובעיקר אפשרה לי לגלות מחדש את עצמי, את עצמי של פעם, זו שקמה לאימונים לפני השמש, וחוזרת מלאת אנרגיות להתחיל את היום.

מור

חודשיים קודם – סיפוק לצד החמצה

הסיפור מתחיל חודשיים קודם – בסיום חצי ישראמן באילת, שאליו הגעתי עדיין פצועה מהתרסקות חודש קודם. אני נשארת עם תחושת סיפוק אדירה על כך שהצלחתי לסיים למרות הפציעות, אבל גם עם תחושת החמצה מסויימת, ובעיקר טעם של עוד.
הימים עוברים, והגוף והנפש מתאוששים לאיטם (ליתר דיוק לא מתאוששים). מרוץ פתיחת עונה בניצנים מגיע, ואני לשם שינוי באוהל המים במקום על קו הזינוק – הגוף עוד לא התאושש, אבל הראש חולם על חצי איש ברזל – המרחק האהוב עלי.

לגעת בשמיים

בשישי האחרון הגיע לסיומו המסע שלי לקראת חצי הישראמן באילת. דרך ארוכה, מייגעת, עם טוויסטים בלתי צפויים בעלילה.

זה מתחיל כשהלב קופץ מהתרגשות

לרכוב בלי אופניים (= לרוץ)

* גירסא מעודכנת – עם תשובות לשאלות נוספות שקיבלתי בעקבות פרסום המאמר.

טוב, זה לא סוד שאני אוהבת לרוץ, כולכם ראיתם את זה. למעשה, השחרור החביב עלי אחרי כל הלחץ והטראומה של מירוץ אופנים הוא… ריצה.

זן במינוס שתים עשרה מעלות – חויות מריצה בשלג

אז עזבתי את ניו יורק
ועכשיו אני בקונטיקט – קפואה
נטחנת כל היום בישיבות הנהלה (כל הרעיון ב-offsite  הוא לקחת כמה אנשים, לכלוא אותם ביחד בבית אחד, ולתת להם לעבוד עד צאת נשמתם, ללא הפסקה)

ידעתי שבשביל לשרוד את היום הזה, אני צריכה לצבור הרבה אנרגיות,
וזו הסיבה שהחלטתי לא לתת לשום דבר לעמוד ביני לבין ריצה טובה ומשחררת.

מינוס 12 מעלות, ואני בחוץ, למה שהפכה להיות אחת הריצות המדהימות בחיי…

קר בחוץ, חם בלב – ריצה באיסט ריבר

ש כל מיני סוגים של ריצות: ריצות ארוכות, וריצות החלפה, אימוני אינטרוולים, ומשחקי פארטלק, אבל הריצות החביבות עלי ביותר הן אלה שלא מופיעות באף ספר, ובאף תכנית אימונים: ריצות נשמה.

ריצות שלא מסתכלים על דופק, ולא מסתכלים על מהירות, הרגליים עושות את שלהן, על מצב אוטומט, והראש מתרוקן, הלחצים מתפוגגים להם, והנשמה מתרחבת ומתנקה. חוויה זנית.

נסיעות עסקים בשבילי הן תמיד קשות במיוחד. הצירוף של הגעגועים לבני ולילדים, ולשגרה האהובה שלי, ביחד עם הצורך להיות בריכוז מקסימלי ואפילו קצת על המשמר לאורך כל היום וגם בערב (עם היין והבירה מתי שההחלטות האמיתיות מתקבלות), קשה לי במיוחד.

והיום בבוקר, הרגשתי שעם כל הקור (מינוס שמונה מעלות), הראש דורש את שלו. התלבשתי היטב ויצאתי לריצה באיסט ריבר. ריצה בחו”ל בשבילי היא תמיד חוויה מיוחדת. לא סתם ריצת נשמה, ריצה תיירותית. וכמו תיירת אמיתית (או כמו אמא ששולחת הביתה בכל ערב מכתבים מלווים בתמונות לילדים) צילמתי לאורך הריצה, והנה מה שיצא.