חדשות ומאמרים

הקדמה

קטונתי מלתת טיפים לחצי מרתון. יש רצים רבים ומנוסים ממני למרחקים האלו (עד היום רצתי בסה”כ 5 חצאי מרתון – אחד מהם כחלק מהחצי איש ברזל). ולכן גם לא ידעתי מה אני יכולה לכתוב ולהוסיף כשהתבקשתי לתת טיפים.

בסופו של דבר החלטתי לתקוף את זה מכיוון שונה: מהכיוון שלנו כרוכבי כביש, עם הדרפטינג, ועם תחומי הדופק שאנחנו רגילים אליהם (תגידו לרץ E1 או E2 והוא לא יבין על מה אתם מדברים ;-)). אז הנה מה שיצא…

הכנות ושטח החלפה

שטח ההחלפה באילת הוא ענק!!! ענק ומבלבל. בכל זאת 1500 מתחרים זה לא צחוק…

תיאור קצר של דואתלון רמת השרון לפי התוואי החדש, כולל טיפים והנחיות כלליות..

מי שעושה ספרינט – שימו לב לנקודות הצילום 

טיפים לריצה בגשם

ריצה בגשם, כשיודעים איך לעשות את זה, יכולה להיות כיף גדול.

אין כמו האויר הצלול והנקי, הריח של האדמה אחרי הגשם, הטיפות הקטנות שמצננות את הגוף. תחושה של התמזגות מוחלטת עם הטבע.

שלא לדבר על זה שיש ימים שבהם לרכוב על אופניים בגשם זה לא האופציה הכי חכמה, לרכוב על טריינר זו לא אופציה נעימה, ולעומת זאת, לצאת החוצה לרוץ – זו חוויה קסומה: הכל בחוץ שקט, ריק ונקי. אתם והגשם.

לעומת זאת, ריצה בגשם יכולה גם להיות סיוט אמיתי אם לא נערכים לכך נכון: קר, רטוב, כבד…

אז מה הסוד לריצה מוצלחת? הסוד הוא בבגדים (כמו שכל אישה יודעת כבר מזמן – סתאאאאאאאאאם)

רכיבת אופניים דומה למסע. לפעמים זה מרגש ואפילו מפחיד. לפעמים זה מרגיע וממלא מצברים. בדרך כלל יוצאים עם סיפוק אדיר וחיוך על הפרצוף. ממש כמו… ניהול בחברת סטארט אפ.

כחברת הנהלה אני נדרשת לכתוב בבלוג החברה קצת על מה שקרה בחברה, ועל ההתמודדויות היומיומיות. פה ושם אני חוטאת ומשלבת גם קצת אופניים.

הנה מה שיצא…

כללי

אני חושבת שדואתלון זו אחלה תחרות, בעיקר לרוכבי אופנים כמונו, מכיוון שאין את אלמנט השחיה. מצד שני צריך לקחת בחשבון שפיזית המאמץ כאן הוא קשה יותר מאשר בטריאתלון רגיל.

כל מה שנכתב כאן נכתב עבור חברי הקבוצה, כלומר ההנחה היא שאנחנו מגיעים מרקע משותף, עם בסיס אירובי חזק, נסיון ברכיבה, ומעט ריצות.

אין כמו החיבוק החם של X-TEAM

השבוע יצא לי להתכתב עם מישהי שמסיבותיה שלה כבר לא בקבוצה. שאלתי והיא סיפרה מה קורה איתה, ומה היא עושה. ואז סיימה במשפט: אבל אין כמו החיבוק החם של XTEAM  .

ולמה אני משתפת אתכם בזה?

כי חשבתי על זה היום בבוקר כשחזרתי מהרכיבה.

 היתה רכיבה שונה השבת. מיוחדת.

הקור והגשם (וגם מה שאנחנו עוברים כרגע כקבוצה) גרמו לחלק מן האנשים להישאר בבית. היינו קבוצה קטנה. חבורה קטנה של שרוטים, עם הרוח, הגשם (שלקראת הסוף נהפך למבול), ותחושה של שותפות גורל מצד אחד, וגם התמודדות אישית של כל אחד מצד שני.

רכיבה על כביש רטוב היא שונה. המונח “לתפוס גלגל” מקבל משמעות שונה. פתאום אתה לא רוצה להיות קרוב כל כך לגלגל שלפניך (מסוכן יותר, שלא לדבר על כמויות הבוץ שחוטפים). יש הרבה דיבורים ושיחות, וגם הרבה רגעים של שתיקה והתכנסות של כל אחד לתוך עצמו.

“מחר אני רוצה למות על המסלול” כך נפתח התדריך שלי עם כרמי ערב קודם. נכון, זו לא תחרות מטרה, ואפילו לא מטרה משנית, אני לא בפיק, ולא “מחודדת”. האימונים שלי מתמקדים בישראמן, מה שאומר שהשבוע שלי כלל שלל אימונים חזקים שלא ממש מתאימים לשבוע שלפני תחרות. לכאורה יש לי את כל התירוצים שבעולם בשביל לעשות עוד תחרות בינונית (כולל פציעה שניסתה להרים ראש בתחילת השבוע, והשביתה אותי מריצות). אבל נמאס לי… הייתי מאוד ממושמעת, בשנה האחרונה הכנסתי ללקסיקון שלי שלל מונחים חדשים כמו תחרות התאוששות (הכנה לאליפות הארץ), תחרות אימון (כל תחרות מאז החצי איש ברזל בערך), ואפילו מירוץ זוגיות (10 ק”מ עם בני), ודי מספיק. אני רוצה לפוצץ בתחרות. לעשות תחרות של וואו, לעשות תחרות שתפתיע אפילו אותי, לגלות שהתחרות מוציאה ממני דברים שלא ידעתי שאני מסוגלת להם.

יום חמישי

בוקר – הפרפרים בבטן עובדים במרץ. זה כבר לא התרגשות… זה פחד. מירב מצטרפת אלי לרכיבת בוקר קלה שאיכשהוא מרגיעה אותי קצת. אבל רק קצת…

צהריים – חוטפים את הילדים מבי”ס שעה לפני סיום הלימודים (הם דוקא מאושרים מאוד מהסידור הזה, לי יש קצת נקיפות מצפון) ונוסעים לאילת. כל הדרך אנחנו נוסעים בשיירה של מכוניות עם אופניים מאחור. ההתרגשות מתגברת.

ערב – מגיעים לאילת. האוירה בעיר פשוט מחשמלת! מלא ספורטאים, מלא שפות, האדרנלין נשפך מכל מקום. מתמקמים במלון, ואני הולכת לתדריך תחרות. מעולם לא ראיתי כל-כך הרבה ספורטאים בתדריך אחד. אודיטוריום ענק! מלא באנשים – ואין מקומות ישיבה. אני מחפשת את מיכל, מוצאת אותה (אחרי אינספור טלפונים ו-SMS-ים) והחיוך המוכר שלה מתחיל להרגיע אותי.

הנג”ש

כבר כשיצאתי מהאוטו ביום שישי אחר הצהריים, והרגשתי שנכנסתי לכבשן הבנתי שקל זה לא הולך להיות.

הנג”ש היה מסלול מאתגר מאין כמוהו: הרוחות, הרוחות… ואני הרי יודעת כבר מהאימונים הארוכים שעשינו שעבודה מול הרוח היא השלב שבו אני נשברת – והפעם גליה לא איתי למשוך אותי.

 צלע ראשונה – רוח חזקה, המהירות נמוכה מהצפוי, אבל אני מושכת, מוציאה מעצמי את המקסימום, וממשיכה. לפני מגיעה פתאום אנאיס מהכיוון השני, כולה מרוכזת, יושבת על האירובר כמו מקצוענית אמיתית! ואחריה, גליה, גם היא עם ההבעה המרוכזת, מייצרת סל”ד מדהים. איזה כיף לראות פרצופים מוכרים!  לקראת הסיבוב מגיעה למיכלי – שתינו עובדות קשה, קשה לדבר, זורקת מילת עידוד וקדימה.