חדשות ומאמרים

יד ביד עם אולה – טריאתלון נשים 2012 

טריאתלון נשים 2012, 11:00 בבוקר, לאחר 4:24 שעות על המסלול ואולה מלמד, מורן גרומר ואני המתחרות האחרונות שחוצות את קו הסיום, עם דמעות בעיניים ומחיאות כפיים וקריאות עידוד מכל עבר. אולה עשתה את הבלתי אפשרי והשלימה טריאתלון ספרינט, אתגר בלתי נתפס עבור בחורה עם שיתוק מוחין שנעזרת בקביים ביום יום.

לקראת טריאתלון תל אביב שמתקרב, שהוא אחד הטריאתלונים הבודדים שבו מותר דרפטינג, עלתה שאלה בפורום נשים בספורט לגבי טיפים לרכיבה בטריאתלון שכזה. חשבתי להעלות גם כאן את התשובה המפורטת שלי, למקרה שיש מישהו שמתכנן להתחרות בטריאתלון תל אביב. (הערה: הפוסט כתוב בלשון נקבה אבל מתייחס לשני המינים)

הקדמה
אני חושבת שהספקתי לעשות המון המון תחרויות בשנים האחרונות, טריאתלונים בלי דרפטינג, טריאתלונים עם דרפטינג, וגם תחרויות אופניים שבהן כל הרכיבה היא בדרפטינג בפלוטון גדול.
טריאתלון עם דרפטינג זה חיה אחרת לגמרי.

לא, עדיין לא עברתי ניתוח, ואני עדיין לא מוכן לספורט הזה עם כל המים והריצה מסביב, אבל אתמול זכיתי להיות נוכח בארוע המדהים הזה כמאמן.
זה התחיל בדגנית שאמרה לפני שלושה חודשים “למה לא נביא את הבנות מהקבוצה בראש העין לטריאתלון”. 
אני, סקפטי כהרגלי כבר דימיינתי את צקצוקי הלשון של הבנות כשאציע להן, ואת השתיים שאולי יסכימו להגיע, אבל זרמתי. לא יודע איזה כדורי אופטימיות בלעתי באותו יום, אבל הלכתי עוד צעד קדימה ויצרתי קשר עם קבוצות הריצה בעיר (ראש העין) וארגנתי ערב הצגת הטריאתלון עם סוזי, במועדון בראש העין.

ביום ראשון ה 5/06/11 הצלחתי לסיים ברגליים דואבות את הטריאתלון השני שלי שנערך באחוזה בה נולד צ’רצ’יל, אחוזת Blenheim שנמצאת בסמוך לעיר אוקספורד.

 היה לי קשה מאוד לאור העובדה שלא התאמנתי מספיק וגם שבוע לפני כן הייתי חולה מאוד. למרות זאת תחושת הסיפוק בסיום הייתה אדירה.

תקציר הפרקים הקודמים:
בראשית היה “מועדון הסוסיתות” היינו חבורת נשים בנות 40 ומשהו וגילינו לדעתי את החלק השווה בספורט!
היינו מתכנסות בחגיגיות בשבתות ללא אימונים בבני ציון, רוכבות קצת (20 ק”מ ואם ממש היה לנו כוח 30 ק”מ עם העליה!), רצות קצת (סיבוב שמגרד את ה 5 ק”מ)
קוראות לזה “אימון לנשמה” וממשיכות בטבעיות לפעילות המרכזית של האימון… בילוי בקפה.

אני סרבנית תחרויות ידועה
אחרי שנתיים כטריאתלטית פעילה
כשבאמתחתי תחרויות ומירוצים
הגעתי למסקנה הנדרשת שתחרויות מסוכנות
לבריאותי הפיזית והנפשית.
כל תחרות החלה שבועיים לפני בחוסר יכולת לישון בלילות
ואז הגיעו התופעות הפסיכוסומטיות כגון
התקפות אלרגיה שנגמרו בהתקפות אסתמה,
התעלפויות, שפעות, וגם פציעות שאני משייכת אותן
להיסטרית התחרות – 

תקציר הפרקים הקודמים: לפני שנה בדיוק, סיימתי את איש הברזל הראשון שלי, את הישראמן והייתי בעננים. כבר אז היה לי ברור שאני חוזרת, שוב, לא מיציתי את החוויה. כבר אז סימנתי לי את ה-21.1.2011 כמטרה. ואז ביוני 2010 מצאתי את עצמי בבית החולים, עם הקטנה שלי, וכל החיים התהפכו. הכל זז הצידה. לאט לאט דברים חזרו למסלולם, החיים שלנו התייצבו פחות או יותר. ורק אני לא הצלחתי לחזור לעצמי. לכאורה הכל ממשיך כרגיל, בית, ילדים, עבודה תובענית, אימונים… אבל הכל חורק. תקופה מבאסת, שנה מבאסת. באוקטובר אני יוזמת פגישה עם המאמן שלי, ליאור זך מאור, על הפרק: נסיון להבין עד כמה זה ריאלי להמשיך ולהתעקש על איש ברזל, או שאולי צריך פשוט להכיר בעובדות ולוותר. ליאור, ריאלי כהרגלו, לא מנסה לייפות את המציאות. הוא מעריך את הסיכויים שלי ב-50:50, להגיע בכלל לאיש ברזל, ומקפיד לוודא איתי שאני לא חושבת על שיפור משנה שעברה. רק להגיע. וההחלטה נופלת: ממשיכים קדימה.

כאן בעצם התחיל המסע העיקש שלי חזרה לכושר, חזרה לעצמי. מסע שבו שיתפתי את קוראי שוונג בחודשים האחרונים. הדרך לא היתה פשוטה, וגם לא קלה, אבל היא הביאה אותי למקומות נפלאים, ובעיקר אפשרה לי לגלות מחדש את עצמי, את עצמי של פעם, זו שקמה לאימונים לפני השמש, וחוזרת מלאת אנרגיות להתחיל את היום.

מור

חודשיים קודם – סיפוק לצד החמצה

הסיפור מתחיל חודשיים קודם – בסיום חצי ישראמן באילת, שאליו הגעתי עדיין פצועה מהתרסקות חודש קודם. אני נשארת עם תחושת סיפוק אדירה על כך שהצלחתי לסיים למרות הפציעות, אבל גם עם תחושת החמצה מסויימת, ובעיקר טעם של עוד.
הימים עוברים, והגוף והנפש מתאוששים לאיטם (ליתר דיוק לא מתאוששים). מרוץ פתיחת עונה בניצנים מגיע, ואני לשם שינוי באוהל המים במקום על קו הזינוק – הגוף עוד לא התאושש, אבל הראש חולם על חצי איש ברזל – המרחק האהוב עלי.

1/2 מנה ראשונה

אני לא יודע לכתוב מעניין

ולא לגרום לאיש להתעניין,

לגעת בשמיים

בשישי האחרון הגיע לסיומו המסע שלי לקראת חצי הישראמן באילת. דרך ארוכה, מייגעת, עם טוויסטים בלתי צפויים בעלילה.

זה מתחיל כשהלב קופץ מהתרגשות

סיכום במילה אחת: מושלם

סיכום בחמש מילים: מושלם לרוכבי אופנים שמשלבים טריאתלון