חלק א’ – מאת דורון בן ארצי

לקראת סופו של שבוע קל

פנטזתי שהאימון יהיה ללא הרבה עמל,

נגיע, נדבר, וגם נרכוב בנחת

העיקר שהשבוע לא נקרע את ה#&#,

בטח המאמן יבוא רגוע

מה לספר בעל פה ומה על הכתב להעלות

אין, אין על הקבוצה הזאת,

השבוע עוד לא ממש התחיל

והיריעה כבר קצרה מלהכיל,

 היתה רכיבה שונה השבת. מיוחדת.

הקור והגשם (וגם מה שאנחנו עוברים כרגע כקבוצה) גרמו לחלק מן האנשים להישאר בבית. היינו קבוצה קטנה. חבורה קטנה של שרוטים, עם הרוח, הגשם (שלקראת הסוף נהפך למבול), ותחושה של שותפות גורל מצד אחד, וגם התמודדות אישית של כל אחד מצד שני.

רכיבה על כביש רטוב היא שונה. המונח “לתפוס גלגל” מקבל משמעות שונה. פתאום אתה לא רוצה להיות קרוב כל כך לגלגל שלפניך (מסוכן יותר, שלא לדבר על כמויות הבוץ שחוטפים). יש הרבה דיבורים ושיחות, וגם הרבה רגעים של שתיקה והתכנסות של כל אחד לתוך עצמו.

אתם בטח מכירים את ההרגשה הזו….מכינים הכל ערב קודם, את הבגדים , האוכל והשתיה, הנעליים והקסדה, בודקים את האופניים, מוודאים שהכל במצב תקין, ונכנסים כבר ל- מוד  של אימון שבת.

האיזור של גבעת עדה, מישורי ברובו שייך בד”כ לאימוני התקופה הזו. שילוב עם טיפוס ל”זכרון” מזכיר לנו תמיד שאופניים זה בעצם עליות. שם בא לידי ביטוי כשרון אמיתי ויכולת. במישור בדרפטינג בתוך הפלוטון אפשר “לשבת” ולנוח. בעליות אתה מוצא את עצמך מתנהל לא אחת לבדך, קובע את קצב הפידול, הדופק והנשימה. מסתכל למעלה ורואה את הטובים ממך מתרחקים והולכים, נראים בכלל כלא מתאמצים, ואז מתחילות המחשבות לזחול לתוכך. אני פחות מוכשר, שמן מדי, לא מתאמן מספיק, אין לי נטיה טבעית לטיפוס,….מכירים את זה????????

שמתם לב, זה ממש מדהים

כרמי כבר שבועיים את הקול לא מרים,

את המייל השבועי הוא פתח ב “היה מצוין מבחינתי”

בשבילו זו מחמאה גדולה וביטוי מאוד יצירתי,